התעוררות תשובה חלק ב לו

חצות וניכר שהוא לשם סעודת פורים

ב) ליישב דקדוק עצום ממתני' פ"א מ"א ממגילה שהתנא נקט בכל ימי הקדימה, מקדימין ליום הכניסה, ובבבא חל פורים בשבת כפרים. ועירות גדולות מקדימין וקורין ליום הכניסה. נ"ל דרמז לן בזה מה דאי' בירושלמי עושין סעודת פורים לאחר השבת משום שאין היכר לסעודת פורים ע"י סעודת שבת, והוה אמינא כיון שעיירות מקדימין בקריאת המגילה, אשר רמזו לנו אנשי כנה"ג שיכולין להקדים בפסוק להיות עושים את ימי הפורים האלה בזמניהם שיוקדם גם העשיי' ביום הקריאה שמקדימין אם חל בשבת לכן אשמעינן התנא דדווקא מקדימין "וקוריו" ולא העשיי'

ג) קשה לי מאוד מה הקשה הגמ' שם הלא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין א"כ האיך הקילו חכמים על הכפרים, הלא לא יהא חמור תקנת חכמים מדברי תורה גופה ויש בהם כח לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה, ותקנו רבנן דבתרייהו, כיון שמצאו בזה צורך שלא יקראו הכפרים בי"ד ויהי' בשב ואל תעשה ותקנו עליהם מחדש לקרות ביום הכניסה, וניחא לי דכח ב"ד לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה הוא רק לפעמים אבל לא לעקור לגמרי מצוה זו לעולם וכיון שקדשו ע"פ הראייה יכול להיות שלא יעארע י"ד בשום פעם ביום הכניסה א"כ בטלו מן הכפרים לעולם קריאת המגלה, וזה אין יכולים לעשות

סימן י"ז יש לדקדק בדבר' המחבר סי' תר"י ס"ב שכתב וז"ל יש מי שאומר שמברכין על הדלקת נר יוכ"פ, הלא תנן מקום שנהגו להדליק מדליקין, א"כ כל עיקר הדבר אינו אלא מנהג, והמחבר נקט עיקר להלכתא סי' תכ"ב ס"ט שאין לברך על הלל בר"ח יען שאיננו אלא מנהג (ודוחק לומר שבמקום שהוא מנהג להדליק הוא מתקנת חכמים להדליק) ונ"ל ליישב ע"פ מ"ש הטו"ז סי' ח' סק"ח בשם הד"מ דהיכא שאין עושין המצוה גמורה אין מברכין רק בעל, על מצות ציצית על טלית קטן מפני שאין בו כשעור אבל על טלית גדול שיש בו שעור מקיים בו מצוה גמורה ומברכין בלמ"ד להתעטף, א"כ כיון שהדלקה ביוכ"פ איננו אלא מנהג לכן מברך בעל, וזה כוונת המחבר שמברכין "על" הדלקת נר יוכ"פ ולא בלמ"ד להדליק, ומיושב בזה שבהל' יו"ט סי' תקנ"ד סי"א מביא המחבר שמברכין להדליק נר של יו"ט בלמ"ד, וכאן כתב "על" הדלקת ע"פ מה דכתבנו אתי שפיר, וא"ל א"כ יברכו בר"ח על קריאת ההלל, דאין משנין על דבר אחד ממש לברך פעם כך ופעם כך, שחכמים השוו מדותיהם לברך תמיד בנוסחא אחת כמבואר ונראה מדברי הרא"ש ריש פסחים סי' י' בשם ריב"א, שכתב שמצוה שיוכל להיעשות ע"י שליח מברכינן בעל, וגם אם עושה מצוה זו בעצמו מברך בעל כיון שאם עושה ע"י שליח צריך לברך בעל, לכן צריך תמיד לברך בעל, משא"כ ביוכ"פ שבברכה בעצמה מזכיר וניכר שמצוה אחרת היא מן הדלקת יו"ט, שביו"ט מברך להדליק נר של יו"ט וכאן מברך של "יוכ"פ" (עיין דג"מ סי' רס"ג על דבר המג"א בסי"ב שכתב כעין סברא זו) משא"כ בטלית קטן שענין אחר מטלית גדול תקנו בעל כצ"ל

ויש לדקדק בדברי הרמ"א שם סק"א שכתב על הא אם חל בשבת חייבין הכל להדליק ומברכין כר של שבת ושל יוכ"פ, הלא מחבר עצמו מביא שמברכין על הדלקת נר יוכ"פ וכתב ע"ז הרמ"א וכן נוהגין במדינות אלו א"כ לאיזה צורך כתב זה שבשבת מברכין על שבת ויו"כ יחד, ונלענ"ד ליישב דהנה כמה מרבוותא סוברין דעיקר חיוב הדלקת נר שבת ויו"ט הוא משום אכילה, כדי שיהא לו עונג שבת בשעת אכילה ואי' בסי' רע"ג ס"ז יעויין במג"א שם סקט"ו נראה שאם לא דלק הנר שבת עד הלילה, כיון שאכל אצלם יצא ידי מצות נר שבת ונראה מהפוסקים שעיקר התקנה הוא שעונג שבת לאכול אצל הנרות, א"כ יוכ"פ (שחל בשבת) שאסור באכילה, אין מקום למצות הדלקת הנר אבל לפ"מ שפסקינן שם ס"ו ובמג"א סקי"ג נראה שצריכין להדליק משום שלום בית, היינו שלא יכשל בעץ ובאבן, דהדלקת נר שבת חובה, אפילו אם אינו אוכל שם, אבל עיקר המצוה הוא במקום שאוכל וכן נראה מהמחבר סי' רע"ג ס"ז א"כ קשה מה נשתנה יוכ"פ משאר יו"ט שלא חייבו חכמים להדליק, ובפרט למאי דפסקינן דביוכ"פ שחל בשבת חייבים כולם להדליק, ובפרט למאי דפסקינן דביוכ"פ שחל בשבת חייבים כולם להדליק, אפילו במקום שלא נהגו להדליק בסתם יוכ"פ והוא מירושלמי, הלא בשבת זו אין בו אכילה ושתייה א"כ מ"ש מיוכ"פ גרידא (וי"ל