התעוררות תשובה חלק ב לה

מיוחד. וסתמא דמלתא דעת הנותנין ליתן ולהקנות לו רק מה שצריך לאותו דבר, ואעפ"כ תנן מותר העני לאותו העני מוכח מזה כיון שהוא בזיון מחלו לו ותקנו רבנן שיזכה בכל, כמו שהביא הרמב"ן בתורת האדם ראיי' שמותר המת ליורשיו, והמת איננו בר קנין וזכיי' ולא קנה המת, רק משום בזיוני הקנו לו חכמז"ל ליורשיו דמחולי מחיל בזיוני' בעד יורשיו, וא"כ אם לא נתבזה העני באותו קבוץ שלא הודיעו הגבאים שמו והי' מתן בסתר שלא היו יודעים הנותנים למי ממילא אין המותר לו רק יונח וישומר לעניים אחרים הצריכים לדבר כזה

ב) נלענ"ד לבאר כוונת הרמב"ם סוף הלכות מילה במה שכתב וז"ל גוי שצריך לחתוך ערלתו מפני מכה או שחין שנולד בו אסור לישראל לחתוך אותו שהגוי אין מעלין אותו מידי מיתה ולא מורידין אותו אליו אע"פ שנעשה מצוה ברפואה זו: שהרי לא נתכוון למצוה, לפיכך אם נתכווין הגוי למילה מותר לישראל למול אותו, יעויי"ש בכ"מ שנראה לו שכוונת הרמב"ם דהיינו שמתכוין לשום גירות לכן אע"ג שיש לו מכה באותו מקום מותר למולו, ויש לפי דברי הכ"מ הי' לו לומר להרמב"ם לפיכך אם נתכוין הגוי להתגייר ונלענ"ד שכוונת הרמב"ם פשוטה לפי מה שכתב הרמב"ם בהל' מלכים גוי ששבת או שעסק בתורה חייב מיתה ואין מניחין אותו לחדש דת, או שיתגייר ויקיים תרי"ג מצות, או שישאר בגיותו ויקיים הז' מצות, נ"ל אם גוי רוצה לקיים ממצות התורה לקבל עליה שכר אין מונעין ממנו עכ"ל נראה דכוונת הרמב"ם אע"ג דאם שבת או עוסק בתורה חייב מיתה מ"מ מצוה אחרת מה"ת רשאי לקיימו, דוקא על למוד התורה חייב מיתה (חוץ אם לומד שבע מצות דידהו דמקבל עליו שכר) אבל אם מקיים מצוה אחרת מה"ת אין מונעין אותו כמו אם שבת או עוסק בתורה ודוקא שני מצות אלו אנו למדין מה"ת שאסור לו, "שבת" דכ' יום ולילה לא ישבותו, "ותורה" משום דכ' תורה צוה לנו כדחז"ל. וזה נראה בעליל שכוונת הרמב"ם במ"ש "שאסור" למולו ואע"פ שנעשה מצוה ברפואה זו שהרי לא נתכוון למצוה, היינו שרוצה לקיים אחד ממצות התורה מצות מילה הגם שאין דעתו לגייר וזה לפיכך אם נתכווין הגוי למילה היינו כוונתו למצות מילה מותר לישראל למול אותו וק"ל

סימן ט"ז טעם וסמך נכון למנהג ישראל כי תורה היא על מה שנהגו לעשות סעודת פורים אחר מנחה, כי הובא בשו"ע סי' תרצ"ה ס"ב בהג"ה וז"ל נוהגין לעשות פורים אחר מנחה וערבית מתפלל בלילה, ומתפלל מנחה תחלה בעוד היום גדול, ורוב הסעודה צריך להיות ביום וכו' ומי שרוצה לעשותה תמיד בשחרית הרשות בידו, עכ"ל משמע שהעיקר לעשותה אחר מנחה רק שיש לו רשות לעשותה גם בשחרית, ויש לתמוה קצת למה לא נהגו לעשות הסעודה בעצמו של יום בצהרים, וממתינים עד עת ערב, יעויין במג"א שם סק"ה טעם לזה בשם תרומת הדשן. ויש להוסיף עוד טעם כי העולם טרודים במשא ומתן וזה השמחה שלהם לישא ולתן ולהרויח, ואם יתעסקו בסעודה אין לבם פנוי לשמוח כי מחשבותם על המסחר, רק לעת ערב. כמעט כלה רוב המסחר ומשא מתן של אותו יום אז פונים לשמחה, ועיקר טעם נ"ל עפ"מ דאי' במס' שבת דף קי"ט ע"א אמר לי' בני רב פפא לבר אבא לרב פפא כגון אנן דשכיח לן בשרא וחמרא כל יומא במה נשנה, אמר להו אי ארגליתו לאקדומוי אחרוהי, אי ארגכותו לאחרוהו, אקדומוה, נראה בעליל שע"י שמאחר הסעודה ואינו אוכל אותו בזמן הרגיל בכל יום ניכר בזה שהוא סעודה פרטית היא לתכלית מכוון שאוכל אותה, ולא מטעם להשביע רעבונו או לאכול לתענוג, והנה ידוע שסעודת פורים צריכה היכר שהיא לשם פורים ומטעם זה שאם חל בשבת מאחרין סעודת פורים עד יום א' בשבת, ובשבת אם אוכל הסעודה שרגיל בכל שבת לאכול סעודה חשובה איננו ניכרת שהיא לשם שמחת פורים, כדאי' בשו"ע סי' תרפ"ח ס"ו ובטו"ז שם סק"ח טעם זה בשם הירושלמי וכיון שרגילין רוב העולם שבעיירות לאכול בכל יום בשר ולשתות יין א"כ אם אוכל הסעודה בעצומה של יום בצהרים בזמן שאוכלים כל השנה סעודתם הקבועה איננו נכרת שהיא לשם פורים ואם גם יוסיף קצת מיני מאכלים אין ניכר כ"כ שהוא לשם סעודת פורים, כי בלא"ה רגילין בכל השנה להוסיף מאכלים לכן עושין הסעודה אחר המנחה ומתפללין מנחה בעוד היום גדול כדאי' ברמ"א שם ועושין מיד אחר מנחה הסעודה וזה בזמן שאין אוכלין שום סעודה בכל השנה איזה שעות אחר