התעוררות תשובה חלק ב לג

לצאת במעומד וסומכין אדעת ב"ד וחכמים שהתקינו סדר התפלות והתקיעות כך א"כ לפ"ז זה היחיד שבא לבהכ"נ להתפלל ולשמוע התקיעות כמו כל הצבור סומך לצאת מה"ת עפ"מ שתקנו חכמים וא"כ אם העיקר הלכה שתקיעות דמעומד הם העיקר שיוצאין בהם מן התורה גם הוא דעתו לצאת בהם מה"ת וכיון שהוא יצא בעת חזרת תפלה ולא שמע רק התקיעות אפילו רק מסדר אחד ממלכיות זכרונות ושופרות א"כ לא יצא מה"ת אותו סדר וצריך לחזור ולשמוע ואין לדון בזה ס"ס דלמא אותן דמיושב הם מה"ת ואת"ל אותם דמעומד הם מה"ת דלמא יצא בתש"ת ובתר"ת לאותן שתוקעין במלכיות ג' תשר"ת וזכרונות ג' תש"ת, בשופרות ג' תר"ת כדהובא בשו"ע סימן תקצ"ב ס"א מ"מ לכתחילה אין לסמוך על ס"ס (אבל י"ל לאותן הפוסקים ושיטת הראבי"ה הובא ברא"ש וטור דאם תוקע בחנם עובר משום שבות דרבנן כיון שיש ס"ס להקל שיצא אסור להחמיר ולעבור על שבות משא"כ לדידן שנוהגים כר"ת שתוקעין בכל סדר רק פ"א תשר"ת בהפסק שברים תרועה או כמחבר שתוקעין למלכיות תשר"ת ולזכרונות תש"ת ולשופרות תר"ת אין בזה ספק ספיקא, צריך לחזור ולשמוע התקיעות של אותן הסדרים שלא שמע, אבל בלא ברכה משום ספק ברכה וברכות אין מעכבות, והגמ' ופוסקים מיירי ביחיד שמתפלל מוסף ביחידות ועליו לא הטילו חכמים לשמוע בין הברכות לצאת בהם ידי מצות תקיעה מן התורה, רק שומע כ' קולות ובהם מכוון לצאת מן התורה וק"ל

וע"ד רמז יש לפרש מה שהובא בתוס' בשם ירושלמי, כד שמע קול שיפורא ברישא בהיל ולא בהיל, כד שמע תניין מתערבב ומתבלבל, ע"פ מה שכתבנו לעיל הפלוגתא בין שיטות ראשונים אם יוצאים מה"ת במיושב או במעומד, והנה כח מצות סגולת שופר ידוע לשתק הקטיגור שלא יוכל לקטרג, ולערבבו והנה המצוה פועל שמעלה בשמים בשרשה בסגולתה, אם מקיימין באמת המצוה בזה, אבל אם אין יוצאין במעשה זו המצוה אין מועלת. והנה כאשר מתחילין לתקוע בשופר, השטן מקטרג בכל כחו עומד כדי להשטין, אבל כשרואה שתוקעין כ' קולות ואין עושה שום פעולה למעלה, אזי רואה שאין ישראל מסגלים שום פעולה בתקיעותיהם לטובתם והוא אינו יודע שאינם יוצאים בתקיעות זו, שהרי מברכים עליהם וצונו לשמוע קול שופר וכאשר חוזרין ותוקעין בתפלת מוסף אזי אינו מתעורר לקטרג כלל ולהשטין בכל כוחו, כי חושב שלא יפעלו בתקיעותיהם לנגדו לשתקו ולבטלו, אבל חיש מהר כשתוקעין ט' קולות והוא רואה שפעולתם סגולי וזיכה אותם בדין, והוא רוצה לבא לקטרג ולהשטין, כבר תקעו וזכו בדין והוא אחר המעשה ואין עוד לו מה לעשות ומתערבב ומתבלבל לטוב לנו ולכל ישראל אמן

סימן י"ג רבים ראו כן תמהו על מה שכתוב בספרים, ישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות כתורה, ולפי המספר אינם רק מעט יותר מן החצי, ועלה בדעתי הענין לפרש כך הנה אם איש נאמן יבא ויעיד לנו על מעשה שראה בעצמו, גם יעיד לנו שראה על זה אות מן השמים, זה נאמן לנו מאוד, ואם יבא עוד איש אחד כמוהו ויספר כמו כן אזי נאמן לנו הדבר יותר, ואם מאה יבואו ויספרו לנו כן אזי יתאמנו הדברים עוד יותר, ומכש"כ אם יבואו אלף ואלפים, ומכש"כ ס' רבוא, והנה ששים רבוא ישראל עמדו על הר סיני ופנים בפנים דבר ה' עמם ביום הקהל, ואי' במדרש שלכן כ' אנוכי ה' אלוקיך בלשון יחיד שעם כל אחד דבר הקב"ה לבדו, וכל אחד מהם ראה את אותותיו מן השמים במתן תורה את ההר בוער באש, מתוך חשך ענן וערפל וכל עם רואים את הקולות, שראה הנשמע היינו שראו את הקול, ועל זה יש לנו ששים ריבוא ישראל שכל אחד ראה אות על התורה, אם כן יש לנו ששים רבוא אותות וזה ששים רבוא אותות לתורה ומצינו אותיות פירושו אותות, יעויין ברש"י ישעי' סי' מ"ה פ' י"א על פסוק האותיות שאלוני

ב) ונ"ל מה שאי' בשאלתות דרב אחאי בפ' בהר וז"ל ת"ק סבר לתלתין בדדא, ר' יודא סבר בתלתא בדדא' ר' יוסי ור"ש סבר לשתי שבתות בדדאי וכתב בשאילת שלום אות כ' שלדעתו צ"ל כדרא ורצונו לומר כל אחד לפי שעור דורו הוא תמוה (עיין ח"ס יו"ד סי' רפ"ד) לענ"ד הדבר פשוט כפשוטו רק קודם האלף של כדר"א צריכין לסמן שני קוין היינו כדר"א והוא ר"ת כדברי רבי אליעזר, והוא גמ' מפורשת (ר"ה דף ז' ע"ב) שר' אליעזר סבר שדוקא שלושים יום בשנה חשוב שנה ולא כר' מאיר שסבר שיום אחד חשוב כשנה, ואי' שם בגמ' ות"ק (שהוא