התעוררות תשובה חלק ב כז

רק קצת היפך כוונה דלא יצא ורב חסדא דפסק מצות צריכות כוונה כדאי' בתוס' פסחים דף קט"ו ע"א ומוקי מתני' אליבא דר' יוסי דסבר מצות צריכות כוונה, א"כ אם תרם תרומה בלא ברכה באמת לא יצא, דהוה כמו היפך כוונה דאינו רוצה לקיים בזה המצוה, משא"כ בחרש שבאמת מברך רק שאזניו אינו שומעות בזה לא שייך לומר סברא זו אדרבה כיון שמברך וצונו להפריש תרומה מכוון למצוה, משא"כ אם אחד מפריש מתבואתו ונותן לכהן או ללוי ואינו מברך אם אמרינן מצות צריכות כוונה אינו מקיים בזה המצוה ולא נתקן הכרי יען כי הוא נותן מכרי זה מתנה לכהן או ללוי הגם שתרומה ניטלת אפילו באומד ובמרובה אבל הוא חושב שאותו חלק רוצה ליתן לכהן או ללוי סתם במתנה בעלמא ואם בפירוש מכוון שעושה זה לשם מצוה פשיטא שיצא וע"ז תנינן ברכות לא מעכבות בדיעבד

וע"פ דרכינו לעיל יש להוסיף עוד סברא לפוסקים שמצות צריכות כוונה ולא יצא בלא כוונה, זה רק במצות שבין אדם למקום לבדו, אבל במצות שבין אדם לחבירו לתכליתם שיהא לו לחבירו מזה הנאה אם מגיע לו הנאה קיים המצוה בדיעבד למשל צדקה שתכלית המצוה שיהא לו לעני לאכול לשבעו גם אם לא נתכוון בנתינתו לשם מצוה, עשה מצוה כדאי' בספרי הובא ברש"י על התורה שאם נאבד סלע ממנו בלי ידיעתו ובא עני ומצאו ונהנה העני ממנו המקום קובע לו שכר מכש"כ אם עשה מעשה ונתן לו שיש שכר הגם שלא כיון למצוה יש לו שכר

סימן ז' שאלה מי שתוקע לשיר דפסקינן בשו"ע סי' תקפ"ק ס"ו דלא יצא, אם חוזר ותוקע אם צריך לברך עליו או לא

תשובה הנה יש כמה דרכים שנקראים מתעסק כגון שתוקע בשופר ואינו רוצה לתקוע בו שעור תקיעה, ותקע שעור לתקיעה בלא מתכוון או שהי' רוצה לנפוח בו בעלמא כגון להסיר ממנו כיחה וניעה או אבק שיש בשופר ויצא ממנו קול שופר כשעור, או שתקע בו להתלמד כנראה מתוס' ר"ה דף כ"ח ע"ב בד"ה, כל זה נקרא מתעסק והמתעסק לא יצא אפילו אם התוקע כיון לצאת ידי מצוה, וגם השומע כיון לשמוע לשם מצוה, אם לא כיון המשמיע להוציא את השומע הגם שלא נקרא מתעסק כדאי' בגמרא ר"ה דף ל"ג ע"ב מ"מ סבר ר' זירא דלא יצא משום דמצות צריכות כוונה והיינו שצריך המשמיע לכוון להוציא את השומע אבל התוקע לשיר יש ספק שם בגמ' אם הוא הוה כמתעסק או לא ואם מצות אין צריכות כוונה יצא בזה או דלמא התוקע לשיר נמי מתעסק קרי' לי', אם כן אם התוקע לשיר נמי בכלל מתעסק הוא ופשיטא שלא יצא כלל, וצריך לחזור ולברך ולתקוע, אבל אם איננו בכלל מתעסק רק אינו יוצא משום מצות צריכות כוונה, למ"ד מצ"כ להרבה מן הגאונים שפוסקין מצות אין צריכות כוונה, כבר יצא ידי חובתו ואם חוזר ותוקע מצד ספק הלכתא אינו יכול לברך, מפני ספק ברכה לבטלה הגם שרבינו המחבר בסי' ס' ס"ב פסק דמצות צריכות כוונה מ"מ מביא שם דיש חולקין ובחשש ברכה לבטלה פשיטא שיש להחמיר ולא לברך לפי דעת הרבה גאונים שסוברים שיצא בלא כוונה

והנה המחבר בסי' תקפ"ט ס"ח וז"ל מתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו וכן התוקע לשיר ולא נתכוין לתקיעת מצוה, לא יצא, נתכוון שומע לצאת ולא נתכוון תוקע להוציאו או בהיפך לא יצא שלא נתכוונו שניהם עכ"ל. נראה להדיא מבבא תליתאי, שפסק שמצות צריכות כוונה, ובבבא ראשונה כתב להדיא מה דפשיטא שמתעסק לא יצא, אבל מבבא מציעתא שכתב וכן התוקע לשורר ולא נתכוין לתקיעת מצוה לא יצא אינו הכרח מה סברתו אם תוקע לשורר דומה למתעסק לכן לא יצא. או לא נקרא מתעסק ולא יצא משום מצות צריכות כוונה, אך י"ל סברא דממ"נ אם תוקע לשיר הוא מתעסק, פשיטא שצריך לחזור ולברך ולתקוע מה תאמר אולי איננו קרוי מתעסק מ"מ עיקר להלכה מצות צריכות כוונה ולא יצא בלא כוונה והוה ספק ספיקא להחמיר ולברך, והוא ספק ספיקא המתהפך ודומה למה דאי' בסי' תפ"ט ס"ח, שאם הוא מסופק אם ספר ספירת העומר, יספור בשאר ימים בברכה והטעם שם יעויין בתה"ד ופ"ח שם דהוה כעין ספק ספיקא שמא ספר את"ל שלא ספר דלמא קיי"ל כהתוס' בכל יום מצוה בפ"ע וצריך לספור.