התעוררות תשובה חלק ב כו

שהם מרים בעצמם ואינם ראוים לאכילה י"ל דהקושיא הוא מדנקט סתם "אכלן" דכולל כל החמשה מינין ובהם גם חזרת ור' יוסי נמי קאמר אע"פ שטיבל "בחזרת" מצוה להביא לפניו חזרת, אבל אם הי' מטביל במרור לא הי' צריך לחזור ולטבול א"כ אינו מוכח מכל זה שצריכין לכוון לקיים בזה מצות הקב"ה, ומצות אין צריכות כוונה זו וממילא אתיא שפיר דמקשה בגמ' סוכה לר' יוסי מדאגביה נפיק בי'. ויש סברא לומר לפ"ז אפילו להסוברים מצות צריכות כוונה לכוון לקיים מצות הקב"ה, אבל במצות שתכליתה לדבר זה הידוע להתעורר על ידיה אם מקיימין המצוה ומגיעין ע"י קיומה לתכלית המכוון יוצא כאשר כתבנו, מרור תכליתה כדי שנזכור למרירות השעבוד, מצה תכליתה כדתנינן מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה. וגאלם, לפ"ז מיושב הרמב"ם ושו"ע שפסק מצות צריכות כוונה, ובמצה כפאו ואכל מצה יצא כיון שהוא יודע שזה מצה שהוא ליל פסח, כשיטת הרא"ה א"כ התעורר לזכור ולהגיע לתכליתה הגם שרבא מדמה שופר למצה, הלא קושיא זו קשה גם על הר"ן שמחלק ביניהם כיון שהוא נהנה מאכילתו שהוא יוצא ג"כ ולהה"מ שמחלק בין מעשה להאמירה, והעיקר כאשר כתב הראב"ד בתמים דעים, שרבא בעצמו איננו מחלק בין מצה לשופר וסבר זאת אומרת, אבל ר' זירא מחלק בין שופר למצה וסבר שכפאו ואכל מצה יצא ותוקע לשיר לא יצאו וי"ל לדברינו דבאמת רבא אינו מחלק בין מצה לשופר כי סבר אינו צריך כונה כלל אבל ר"ל לפי לשונו מוכח דסובר החילוק בין מצה לשופר שכתבנו ופסק הרמב"ם כר"י. וע"פ סברא זו י"ל שמגילה כיון שעיקר תכלית קריאתה לפרסומי ניסא אם קרא ולא כיון לצאת יצא, כיון שנתקיים תכליתה ומיושב בזה הטור בסי' תר"כ שפסק במגילה אם כיון לבו יצא וז"ל אם הי' מגיהה ודורשה יצא והוא שיכוין לקרותה כראוי ולא כמי שקורא להגיהה, משמע שאין צריך לכוין לצאת ויעויין בב"י שם שהקשה הלא הטור מסיים וז"ל וצריך שיכוון הקורא לצאת בקריאתו שסתם בזה כדעת האומרים מצות צריכות כוונה, ולדברינו ניחא טעמא דפטור שאם מתכוין רק לקרות שיצא כיון שהמגילה תכליתה פרסומי ניסא א"כ קיים גם אם לא מכוון לצאת, אבל על סיפא וודאי קשה וצ"ל כמו שכתב ותירץ הב"י שם וגבי מרור פסק אכלו שלא במתכוון יצא דקאי על מה שלמעלה שלא הזכיר רק שם במרור כיון שבא לתכליתה בזה יצא, רק מצה שאכל בעת שטותו בזה מסופק הטור, אי טעמא דרמב"ם שלא יצא משום מצות צריכות כוונה הגם שדי בכוונת תכלית המצוה כמו שפסק הרמב"ם כפאו ואכל מצה יצא מ"מ בעת שטותו אפילו גם לזה אין מתכווין וכדאי' במרלנ"ח שם ועי"ל כיון דהש"ע מסדר וסימני עשיית הסדר ומביא שמביאין לפניו קערה ובה מצה ומרור וחרוסת ושני תבשילין וידוע שאלו דברים ביחד על קערה אחד אין מביאין רק לשם מצות הסדר של לילה זו א"כ אם אוכלי' מהקערה המרור סתם ע"כ סתמא כוונתו לשם מצוה וכדאי' ברדב"ז הובא במג"א שההולך בר"ה או בפורים לבהכ"נ אינו צריך בשעת קריאת המגילה או תקיעת שופר לכוון שרוצה לצאת בזה אם מעיקרא אדעתא זה נכנס לבהכ"נ לקרות ק"ש ולהתפלל, ולקיים כל המצות. וחזינן לגאון (כ"ס או"ח סי' כ"א) שהקשה מהא דברכות דף ט"ו ע"א על רב חסדא שמוקי מתני' חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה כר' יוסי דקאמר הקורא שמע ולא השמיע לאזניו לא יצא דווקא גבי ק"ש דאורייתא לא יצא, אבל תרומה משום ברכה היא, וברכה דרבנן, ולא בברכה תליא מלתא עכ"ל הגמרא והקשה כיון דברכה אינה מעכבת פשיטא דתרומתו תרומה וגם על המתני' קשה דקתני חרש לא יתרום (מפני שאינו שומע הברכה שבירך) ואם תרם תרומתו תרומה פשיטא למה צריך למיתני, ונלענ"ד בהקדם לומר כיון דתקינו רבנן לברך על המצות יהי' מאיזה טעם שיהי' ומצינו שגם במצוה דרבנן מוקמינן אותו בחזקת כשרות שמקיים מצוה זו כדאי' פסחים דף ד' ע"א וע"ב, שמוקומינן לבית בחזקת בדוק, שהכל חברים אצל בדיקת חמץ מצד חזקת כשרות, הגם שהבדיקה רק מדרבנן, לפ"ז אחר שתקנו רבנן לברך על המצוה והוא אינו מברך מראה בזה שאינו מברך שאינו רוצה לקיים מצוה בזה והוה בזה כמו היפך כוונה שסבר רבינו שמואל אפילו למ"ד מצות אין צריכות כוונה, בהיפך כוונה לא יצא, לפ"ז מכש"כ למאן דסבר מצות צריכות כוונה פשיטא במראה