התעוררות תשובה חלק ב כה

ואז מרור דרבנן וגם בברייתא איתא ר' יוסי אומר אע"פ שטיבל בחזרת מצוה להביא לפניו חזרת וחרוסת ושני תבשילין ומזה דייק הגמרא דר' יוסי סבר מצות צריכות כוונה, מכיוון דא"ר יוסי שני תבשילין (וגם במתני' איתא שני תבשילין) וע"כ מיירי בזה"ז דמרור דרבנן, ושני תבשילין כל עצמן אינן באין אלא בזה"ז זכר למקדש אבל י"ל שטעם הרדב"ז כיון שהוא מחלוקת הראשונים אי פסקינן מצות צריכות כוונה או לא אזלינן בדרבנן לקולא. וכן כתב הב"ח או"ח סי' תע"ה

והנה הב"ח בסי' תע"ה הקשה מגמ' סוכה דף מ"א ע"ב דמוכח משם דר' יוסי סבר מצות אין צריכות כוונה, מדפריך הגמ' מדאגבי' נפק בי', מוכח דסבר דמצות אין צריכות כוונה דהא המתני' ר' יוסי היא ושקל וטריא אליבא דר' יוסי, לכן תירץ הב"ח דר' יוסי באמת סבר מצות אין צריכות כוונה ובפסחים דף קי"ד הא דתניא ר' יוסי אומר מצוה להביא חזרת היינו משום היכירא דתינוקות והוא תמוה שהגמ' גופה רוצה לפרש כך ומשני דא"כ מאי מצוה איכא, וצ"ל, דלדידי' דאליבא דר"ל כדי שלא תיקשי לי' מברייתא מתרץ כך דלטעמא דר' יוסי דמצות צריכות כוונה וגם זה טעמא דר' יוסי בסוכה אם שכח והוציא הלולב בשבת לר"ה דפטור, כיון דמצות צריכות כוונה עדיין לא קיים המצוה מיקרי טעה בדבר מצוה ופטור אם עדיין לא יצא בו המצוה ולאביי ורבא דמתרצים שם בתירוץ אחר צריכין לדחוק ולומר בהא דא"ר יוסי מצוה להביא לפניו חזרת משום היכירא לתנוקות, ונלענ"ד ליישב כך דיש לדקדק בדברי ר"ל דאמר כיון דלא בעידנא דחיובא דמרור אכיל לי' בבורא פרי האדמה הוא דאכיל לי', ופירוש בתוס' וז"ל כלומר שלא בירך על אכילת מרור עכ"ל וקשה הו"ל לומר כיון דלא בעידנא דחיובא דמרור אכיל לי. לא בירך עליו על אכילת מרור, ב) ואמר ודלמא לא איכוון למרור בתוס' שם וז"ל כלומר וודאי לא איכוון"למרור" וגו' וקשה הוה לי' לומר וודאי לא איכוון למה קאמר ודלמא ועוד קשה מאי לחא אכוון למרור הו"ל למימר לא איכוון למצוה, וחזר וכפל הלכך בעי למיהדר לאטבול לשם "מרור'"וקשה ג"כ הו"ל לומר לאטבול לשם מצוה, וי"ל ר"ל נקט סתם מצוות צריכות כוונה, ויש לפרש צריכות כוונה, כוונה לשם מצות הקב"ה לקיימו או י"ל כוונת הענין והנה תכלית אכילת המרור הוא כמו דתנן במתני' פ' ערבי פסחים שצריך לומר מרור זה שאנו אוכלים על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו א"כ כיון שיודע שהיום ליל של פסח ושזה הוא מרור וטועם טעם מרור (דהא אם בלע מרור לא יצא) ונזכר עי"ז מרירות חיי אבותינו במצרים א"כ נתקיים תכלית כוונת המצוה ויצא גם אם לא נתכוון בפירוש שעושה משום מצות הקב"ה כיון שנעשה בזה תכליתה, והנה מינים המרור איננם ראוים לאכילה, ואיננו מאכל אדם, שכמעט סכנה לאכלו, חוץ אם מפרר אותו לחתיכות דקות, ואם מפררו לחתיכות דקות אז אינו מברך עליו בפה"א כדאי' בברכות דף י"ז ע"ב, וגם אז אין אוכלין אותו לבדו אלא לטפל לדברים שמנים ואם אוכל כזית מזה בליל פסח מתעורר על מרירות השעבוד והגיע לתכלית המצוה, אבל אם אוכל חזרת שהוא מאכל אדם ובכל שנה אוכלין אותו לבדו ואוכל אותו בליל פסח יוכל להיות שזוכר עי"ז על מרירות השעבוד ויוכל להיות כיון שאוכל אותו כמאכל כל השנה ומברך בפה"א כיון שהוא מאכל אדם איננו מעוררו לזכור על השעבוד, והנה חזרת אשר הוא מאכל אדם בכל השנה אם אכלו מברך בפה"א כיון שהיא מאכיל אדם, ושאר מרורים אם אכלן בטעמם המר אין מברך עליו כלום שאיננו מאכל אדם, וכדאיתא במג"א סי' תע"ג סק"ד שמסיים שמרור שלהם הי' ראוי לאכול חי כמו לתי"ך וידוע שחזרת הוא לתי"ך כדאי' שם ומג"א ס"ק י"ט והנה ר"ל קאי על המתני' שתנן הביאו לפניו "חזרת" וגו' הביאו לפניו מצה "וחזרת" ושני תבשילין וגו' וחזרת הוא מאכל כל השנה ומברכין בפה"א וזה שאמר ר"ל זאת אומרת מצות צריכות כוונה, היינו שיכווין כוונת הענין לתכלית המצוה בשלמא האוכל מרור המר מאוד שאינה אכילת אדם והוא יודע היום שהוא ליל פסח כשיטת הרא"ה, ממילא הוא מעוררו וזוכר כוונת המצוה אבל הוא אוכל חזרת בבפה"א ודלמא לא אכוון למרור, דלמא לא עוררו לזכור כוונת הענין כיון שאוכל זאת כל השנה לכן נקט "ודלמא" לא לשון וודאי, ואמר ודלמא לא אכוון "למרור" היינו אי איכווין למרור די כי בזה קיים כוונת המצוה הלכך בעי למיהדר לאטובולי לשם מרור כי די בזה אם מכוון לשם מרור כמבואר וא"ל לפ"ז מה מקשה הגמ' לר"ל מברייתא אכלן בלא מתכוין יצא והברייתא נקט לשון אכלן דקאי על שאר ירקת ובהם באמת כדכתבנו כיון