התעוררות תשובה חלק ב כד

כי הכתוב קראו מקרא קודש כדאי' בחגיגה דף י"ח ע"א, ואל תשיבני בהא דאי' בביצה דף ל' ע"א אם א"א לשנות מותר ואם עובדא דחול דאורייתא הוא האיך התירו אם א"א לשנות, על זה יש להשיב כיון שדבר זה שא"א לשנות איננו שכיח ומצוי רק עתים רחוקת ליחיד בזה איננו ניכר ונראה שום זילותא דיו"ט כדאי' שם ברש"י בד"ה א"א לשנות וז"ל כגון שזימן אורחים הרבה מותר עכ"ל וראיי' מתוס' שם בד"ה ודרו ברגלא כתבו אפילו מכביד יותר מ"מ לא חיישינן כיון דמשני מדרך חול חזינן דעיקר קפידה שלא יעשה כדרך חול, ועי"ל דהתם מיירי לצורך אוכל נפש ולשמחת יו"ט וכיון דהתורה גופה התירו כמה מלאכות גופא משום אוכל נפש לא רצו חכמים להחמיר כ"כ אם א"א לשנות ומותר. והנה מתוס' מס' שבת דף צ"ה ע"א בסד"ה הרודה חלת דבש וז"ל וי"ל דאסור "מדרבנן" דהוא עובדא דחול כי היכא דאסורין טחינה ורקדה ביו"ט עכ"ל נראה מדבריהם דעובדן דחול רק מדרבנן אסור אבל יש ליישב דכיון דהותרה התורה אוכל נפש לעשות מלאכות גמורות ביו"ט ואף טחינה ורקדה בכלל לדברי תוס' שאיסורא רק משום עובדא דחול א"כ כמו שהותרה התורה מלאכת אוכל נפש כן הותרה התורה עובדא דחול שלהם, של אוכל נפש אבל שאר עובדן דחול שיוכל להיות לו האוכל נפש בלעדם, באמת אסור מה"ת: רק כיון שטחינה וקצירה בלא"ה אין דרך לעשות ביום שרוצה לאכול מהם והוא עבודת השדה נראה יותר כעובדן דחול ואוסרין חכמים רק עומד לנגד זה סברת הטו"ז שמה שהותרה התורה בפירוש לא יכלו חכמים לאסור כיון שהתורה התירה אוכל נפש אשר בכללו קצירה וטחינה, והותרה גם עובדן של חול שלהם ואיך יכלו חכמים שאסור אח"כ

ולדעתי י"ל דבר חדש לרשב"א ולפוסקים דסוברים כוותי' דקצירה דישה טחינה מותר מה"ת ביו"ט וטרחו למצא טעם למה אסרו חכמים לרש"י מס' ביצה פ"ג בסוגיא דספק מוכן דכתב שפירות הנתלשין ביו"ט אסורין משום מוקצה גם לר"ש, כיון דלא לקטן בעיו"ט הוה כדדחי בידים והוה כגרוגרות וצמוקים שגם רש"י מודה שאסורין משום מוקצה ולפ"ז אסור לקצור ולטחון ולדוש ביו"ט כיון שאסור לאכול מהם משום מוקצה נעשות מלאכות אלו שלא לצורך יו"ט וממילא אסורין לעשותן רק י"ל כיון שמוקצה רק מדרבנן ומה"ת מותר לאכול אסורים מלאכות אלו רק מדרבנן וי"ל כיון שיודע שלא יאכל מהם עשה אותם לצורך חול ואסור מה"ת וכבר כתבנו במק"א מזה ועיי"ש

סימן ו' בסוגיא מצות צריכות כוונה (פסחים דף קי"ד ע"ב). אמר ר"ל זאת אומרת מצות צריכות כוונה כיון דלא בעידן חיובא דמרור היא אכיל לי' בבורא פרי האדמה הוא דאכיל לי', ודלמא לא מיכוון למרור הלכך בעי למיהדר לאטבולי לשם מרור דאי סלקא דעתיך מצוה לא בעי כוונה למה לך תרי טיבולי הא טביל לי' חדא זמנא ממאי וכו' ועוד תניא אכלן בלא מתכוין יצא וכו' תנאי היא דתניא ר' יוסי אומר אע"פ שטיבל בחזרת מצוה להביא לפני חזרת חרוסת ושני תבשילין ודייק הגמ' מדקאמר ר' יוסי מצוה ש"מ דמצות צריכות כוונה, והנה המג"א סי' ס' סק"ד מביא בשם הרדב"ז דבמצוה דרבנן אינו צריך כוונה, וקשה כל דתקון דרבנן כעין דאורייתא תקון, למה לנו לחלק ביניהם ומדברי התוס' ר"ה דף כ"ח ע"א בד"ה אמר רבא שכתבו דרבא איננו מביא ראיי' מברייתא פסחים קי"ד ע"ב אוכלן בלא מתכוין יצא אלמא חזינן מצות אין צריכות כוונה, דיש לדחות בירקות דרבנן אין צריכות כוונה, א"כ משם אין ראי' דתוס' לא נקטו מצוה דרבנן אלא "ירקות" דרבנן וטעם יש ליתן דבירקות דרבנן אין צריך כוונה לצאת דהא דתקנו מרור בזה"ז יש לומר הוא משום אשתקד דבמהרה יבנה בית המקדש, ויאכלו פסח ואז חייב במרור מה"ת, ויאמר אשתקד לא אכלונו מרור ומרור לכל מסור (יעויין ביצה דף ד' ע"ב) ולפ"ז כיון שאכלו מרור הגם שלא הי' הכוונה בפירוש לשם מצוה לא שייך גזירת אשתקד, לומר אשתקד לא אכלנו מרור כיון שאכלו באמת (ודוחק לומר שיאמרו אשתקד לא אכלנו לשם מצוה, ובפרט שיאכלו עם פסח שהוא אוכל אותו לשם מצוה, ממילא אוככין גם המרור לשם מצוה) ועוד ר"ל מוכיח ממתני' דמצות צריכות כוונה משום דצריך לטבל עוד פעם בחזרת, והמתני' מיירי בזה"ז דמרור דרבנן דהא בסיפא תנן ובמקדש היו מביאין לפני' גופו של פסח משמע דברישא מיירי שלא בזמן הבהמ"ק