התעוררות תשובה חלק ב קצה

האיסור רק מדרבנן א"כ אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו אפי' במצות דרבנן ובלאו"ה לא פסקינן כבעל המאור כמבואר בשו"ע הל' נדרים דהמודר הנאה מלולב שאינו יוצא ביום א' דלא מיקרי לכם מ"מ בחוה"מ דלא בעינן לכם יוצא בו הגם שמצות לולב בחוה"מ אינו אלא מדרבנן והאיסור הנאה הוא איסור דאורייתא אבל יש לחלק דוקא באכילת סוכה בח' שעושה מעשה בפועל שיאכל בה אז צריך לעשות מעשה שלא יהא נראה כמוסיף אבל בח' של פסח בהמנע שלא לאכול חמץ הוה בשב ואל תעשה אינו נראה כמוסיף דילמא חמץ לית לי'

סימן ק"פ

נסתפקתי מי שאינו צריך למעות ורוצה ללוות קודם השמיטה בחושבו ששמיטה משמט ולא יצרך לשלם אם מחוייבים ללוות לו. שנית אם מותר ללוות אם אינו צריך למעות מטעם זה יען שהמלוה אינו מפסיד בזה ככתוב כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'. ונ"ל הלא כתיב אם כסף תלוה את עמי את העני עמך ודרשינן מזה שלהלות לעני קודם מלעשיר אבל מצוה ללות גם לעשיר והדעת נותן שדווקא אם העשיר צריך למעות זה אז מצוה להלוות וגם י"ל שזה רמאות אם הלוה אינו צריך ולוה אדעתא דהכא שתשמט לו השמיטה כי הברכה בגלל הדבר הזה נאמר אם עושה מצוה בהלוואתו ועוד כתיב השמר פן וכו' וראו עינך באחיך האביון. פרש"י ז"ל שתאב לכל דבר משמע היינו דווקא אם צריך לכך ועוד משמע מקרא דווקא מי שצריך ללות לו משמט השמיטה

סימן קפ"א

נסתפקתי במי שחושש שלא יבא בשבת לעשות מלאכה דאורייתא אפילו בשוגג ומשום זה מרגיל עצמו לעשות הכל כלאחר יד וכיון דרכו בכך ורגיל בו אם יעשה ככה כלאחר יד אם מיקרי אצלו מלאכה כדרכה והנה פשיטא לי אם רק בשבת עושה הכל כלאחר יד ובכל ימי השבוע עושה הכל כדרכו כדרך כל אדם פשיטא שמיקרי כלאחר יד אבל אם הרגיל עצמו גם בחול לעשות הכל כלאחר יד ורגיל בכך וממילא הוה אצלו עשיית מלאכתו כדרכו אם נאמר שבטלה דעתו אצל כל אדם אבל י"ל כי הרגל נעשה טבע שניי' וכאטר שעושה הכל בשמאלו שחייב אם כותב בשמאלו יען שטבעו כך וכשולט בשתי ידיו שחייב בשתיהם

סימן קפ"ב

נ"ל מי שאכל מאכל והסיח דעתו מלאכול עוד ואח"כ אוכל טפל להמאכל שאכל כגון שאכל פירות גנוסר ואוכל אח"כ מליח לחתך המתיקות ואח"כ אוכל פת להסיר מפיו טעם המילוח כמבואר בברכות פ' כיצד מברכין אם הסיח דעתו אחר שאכל פירות גנוסר מלאכול עוד צריך לברך על הטפל ולא יהא טפל חמור מעיקר שאם רוצה לאכול עוד מעיקר המאכל שצריך לברך

סימן קפ"ג

איתא ברמב"ם הלכות מלכים פ"ו שכל דבר אם משחית אותו עובר על בל תשחית ומכין אותו מכת מרדות הגם שאינו אילן מאכל אשר חייב על השחתתו מלקות דאורייתא. ונסתפקתי דבל"ס כמו גזל וגניבה ששעורו שוה פרוטה ואעפ"כ חצי שעור אסור מה"ת כדאי' בשו"ע חו"מ ריש הלכות גניבה וגזילה וסמ"ע שם, אפשר דה"ה שאסור להשחית דבר אע"פ שאינו שוה פרוטה מצד חצי שעור, ועוד אם לדידי' אינו שוה יוכל להיות שלאיש אחר שוה הרבה יותר מכמה פרוטות. כמו שאמרו חכז"ל לענין קידושין המקדש בתמרה חוששין שמא שוה פרוטה במדי. והנה בשו"ע ובפוסקים שם הובא שליקח תבן מערמתו של חביריו לחצוץ בו שיניו אינו אסור רק ממדת חסידות והטעם י"ל כי איננו אפילו בגדר חצי שעור ואפשר יש לדמות לזה ענין בל תשחית שמדינא יהי' מותר ורק ממדת חסידות יזהר אבל יש לחלק התם חבירו אינו מקפיד מאומה אם לוקח מתבנו קש לחצוץ בו שיניו ואנן סהדי על זה שאינו מקפיד לכן אינו בגדר גניבה רק ממדת חסידות יזהר והראי' אפי' אם שוה פרוטה באמת ויודעים שהבעל אינו מקפיד אם לוקחים מותר ליקח לכתחילה. אבל להשחית אסור מצד הדין והנה אם יש לו טרחא ואבוד זמן להזהר שלא ישחית דבר מועט כזה אם נאמר טרחתו ואבוד זמנו חשוב לו יותר מדבר זה כמו שהוא באמת שאפילו אילן מאכל אם צריך למקומו או שעצו שוה יותר מפירותיו מותר להשחית מכש"כ לדבר זה אבל