התעוררות תשובה חלק ב קפח

חזקתו, ורגלים לדבר סברא טובה הוא. וסברא דאורייתא הוא. והרי זה דומה שנכרי אינו נאמן לא לאיסור ולא להתיר, אעפ"כ אם יש רגלים לדבר נאמן, וה"ה הכא ע"י רגלים לדבר נשאר בחזקתו. [ואין דומה למה שאיתא בסוף פרק קמא דביצה מהו דתימא רוב גנבי ישראל היינו רוב מהגנבים המה מישראל אבל לא רוב ישראל גנבים]

וי"ל השתא לפי קושיא זו שאין מוכח מפסוק זה סימנים דאורייתא לעצמותו, אלא ע"י זה חזקתו של בעל אבידה אלימא. והנה אי סימנים לאו דאורייתא לא מהדרינן לבעל האבידה בסימנים, א"כ מייאש בעל האבידה ממנה כיון שאין לו תקוה שיחזירו אותה, א"כ קנה המוציא אותו ויש לו חזקת ממון. א"כ אוקי חזקה לגבי חזקה, חזקת מוצא אבידה דהאבידה שלו, לגבי חזקת כשרות של בעל האבידה, ולא נשאר אלא סימנים לחוד, ואעפ"כ מהדרינן בסימנים לחוד ש"מ סימנים דאורייתא

וי"ל אם גם סימנים לאו דאורייתא כיון דתקנו עתה רבנן להחזיר בסימנים א"כ אין בעל האבידה מייאש ממנו, כיון שמחזירין לו בסימנים מ"מ, א"כ אין למוצא אבידה חזקת ממון ומהדרינן מן התורה לבעל האבידה משום שהסימנים הם רגלים לדבר לחזקת כשרותו, א"כ ע"י תקנת רבנן מחזירין לו מן התורה

והנה קשה כיון דמן התורה סימנים לאו דאוריי' ואין מחזירין לבעל אבידה והוי של המוצא וזכה בו, א"כ למה תקנו רבנן סימנים, דעי"כ יהיו מחוייבין מדאורייתא להחזיר, וי"ל דניחא ליה לבעל אבידה דנהדר בסימנים כי היכי דכי אבדה ליה, לדידיה נמי ליהדריה ליה בסימנים כדאיתא בגמרא

ועתה וכפי"ז אין צריכין לומר משום הפקר ב"ד כדאיתא ברש"י אלא ע"י תקנת חכמים זו נשאר בעל האבידה בחזקתו ומהדרינן ליה מן התורה ואין צריכין לומר משום הפקר ב"ד הפקר. ומאי דאמר רבא את"ל סימנים דאורייתא, היינו הוא מסופק אם ע"י הסימנים בעצמותן מחזירין לו מן התורה, או ע"י הסימנים נשאר בעל האבידה בחזקתו, ומחזירין לו את האבידה, ומה שמחליט רבא דסימנים דאורייתא היינו ע"י הסימנים מחזירין לו את האבידה מ"מ מן התורה

ומה שמסופק בעל האיבעיא אי סימנים דאורייתא, נפק"מ לאהדורא גט אשה בסימנים אם הסימנים בעצמותם הם דאורייתא מהדרינן את הגט להשליח אבל אם הסימנים רק רגליים לדבר, שהבעל אבידה אומר האמת אבל השליח בעצמותו אינו יכול להחליט שזה הוא הגט שנאבד לו שמא נחלף, אלא שאומר שזה הוא הגט שנאבד ממנו משום שיש לו סימנים בגוה. משא"כ בעל האבידה מחליט ואומר גם בלא הסימנים ששלו הוא וק"ל

סימן קס"ח

שאלה מי שנולד לו בן ויום מילתו מר"ח אב עד התענית אם מותר לאכול על סעודת ברית מילה בשר ולשתות יין כמבואר באו"ח סי' תקנ"ג בהג"ה אבל יען שכבר הי' לו בנים זכרים ובכל פעם עשה סעודה רק מיני חלב א"כ נראה להדי' מה שעושה סעודה זו הוא רק למלאות התאווה לאכול בשר ולשתות יין ולא לש"ש

תשובה הנה יש לומר הסעודה בעצמותו סעודת מצוה ומותר לקרואים לאכול בשר ולשתות יין ואם גם כוונתם שלא לש"ש מכ"מ סעודה בעצמותה סעודת מצוה ושרי אבל יש להביא ראיי' לעומת זה. לכאורה תמוה הלא סעודת ר"ח סעודת מצוה כמבואר באו"ח סי' תי"ט ומצווה להרבות בו, ובמג"א סע"ק א' מביא בשם הרי"ף והרא"ש שאם חל ר"ח בשבת שיאכל סעודת ר"ח באחד בשבת ג"כ קשה למה אין אוכלין בשר בסעודת ר"ח בר"ח אב ועוד קשה בסעודת ללוות המלכה במש"ק סעודת מצוה ממש כמבואר בגמרא ופוסקים ובש"ע סי' ש' ועיין טו"ז שם ס"ק ג' אם כן למה לא נהגו לאכול בשר גם בסעודת מצוה זו בפרט שסעודה זו הוא עפ"י גמרא ופוסקים מה שא"כ סעודת סיום מסכת ופדיון הבן שמתירים לאכול בהם בשר כמבואר בהג"ה א"כ ע"כ צריך לומר כיון שרוב פעמים אינן מדקדקים לאכול בשר בסעדות ר"ח ובסעודת מו"ש א"כ גם בסעודת ר"ח אב ובסעודת מו"ש בין ר"ח עד התענית אסור לאכול גם כן בשר וזכר לדבר מה שאיתא במג"א בשם של"ה סי' תקנ"א מי שמבטל לפעמים ליטבול בע"ש מחמת הצינה או שטרוד בעסקיו אסור ליטבול גם כן בע"ש חזון לכן במקום שנהגו לעשות סעודת ברית מילה במאכלי חלב או מי שעשה סעודת ברית מילה כמה פעמים במאכלי חלב נראה שאסור במאכלי לעשותה בשר.