התעוררות תשובה חלק ב קפד

תערובות גופים או טעמים כי הוא פסק כלוי וכמו שכתב הרי"ף שלכתחילה אסור ואם כוונתו מפני תערובות טעמים קשה קצת הלא הרמב"ם כ' שאסור לשחוט שלא למנוייו ולא הביא שאסור ג"כ לאכול שלא למנוייו ע"כ מה תערובות טעמים יש בזה י"ל דאל תאכלו ממנו נא הוא ל"ת ובתחילת צלייתו עד שנגמר הוא נא בשלומא אם צולה פסח אחד לבדו אזי הריח היוצא ממנו כלה בהבל ובאויר למעלה אבל אם צולה ב' פסחים כאחד נבלע זה מזה ועדיין לא נגמר בישולו והוה תע"ט משום נא וע"ז השיב מהר"ז סופר שהריח הנבלע נצלה אח"כ בתנור לגמרי וי"ל על זה כיון שנבלע בהפסח שאצלו שהוא רותח א"כ נצלה מרותחת בשר פסח השני ורחמנא אמר צלי אש ולא מחמת דבר אחר בשלומא בשצולה הפסח בתנור החום אע"פ שגורם חום התנור ג"כ לצלייתו מ"מ חום האש והגחלים שבתוכו גוברים על חום התנור ומיקרי צלי אש כדאיתא בירושלומי והתינח אם הפסח נצלה בתנור על גחלים רק חום היוצא מהתנור מסייע לצלותו על זה חום האש גובר אבל כאן שריח הנבלע בתוך גוף הפסח שנצלה בתוך הפסח נגד זה אין חום האש מבחוץ גובר וראייה לזה מהא דתנ' אם נטף מרוטבו על החרס (חרסו של תנור) וחזר אליו יטול את מקומו מפני צלי מחמת ד"א ולמה אסור הלא חום האש והגחלים גובר אלא עכ"ח מפני שנבלע בתוך החרס אז אין חום האש גובר ובזה י"ל לכאורה קשה מאוד על הרי"ף דאמר האי רב שייך באידך טעמא דרב שאמר כיון שנתן טעם בחתיכה חענ"נ ואוסרת כל חתיכות כולן כיון שהיא מינה ורב לטעמיה שסבר כר"י מב"מ לא בטיל וק"ל למה מביא הרי"ף כל האריכות הא מבואר בכמה מקומות דרב סבר מב"מ לא בטיל ולכן אסור חמץ בין בזמנו בין שלא בזמנו במינו במשהו דסבר כר"י לעיל דף... אבל לפמ"ש ניחא דבשר הכשר מפטם הנבילה וחוזר הנבילה ומפטם לכשר דא"כ הפטום שחוזר מנבילה להכשר הוא השומן שבלע מהכשר והוא עצמו כשר אלא ששמנונית מוליך עמו טעם הנבילה הכחושה עיין טו"ז סי' ק"ה סק"ו א"כ עדיין הוה מבשא"מ כדאיתא בש"ך בשם הראב"ן דבשר עם חלב הוה אינו מינו אבל בשר שמן עם חלב הוה מב"מ טעם כחוש נבילה בבשר שמינה היתר אך אי אמרינן חענ"נ א"כ כשבא פטום הכשירה לנבילה נעשה גם הוא השומן של כשר נבילה בעצמותה וכשחוזר אליו אוסר משום מב"מ וזה שאמר הרי"ף כד דייקת במילתיה דרב שייך באידך מימריה דרב שאמר כיון שנתן טעם בחתיכה חענ"נ וסבר מב"מ לא בטיל דאי לא הוה סבר חענ"נ לא הוה כאן מב"מ כדפרישנא לעיל

ועי"ל דכוונת הרמב"ם דסבר בהלכות ק"פ ה' כ' דרוטב שפירש מן הפסח אסור לאכול משום שהתורה אמרה ואכלו את הבשר ולא שומן ורוטב שפירש ממנו א"כ הרוטב היוצא קודם שנבלע בהשני הוא אסור ואוסר חבירו הגם שנשאר בו כיון שאיננו בלוע מעצמו רק בא ממק"א

סימן ק"ס

יען כי קשה עלי לכתוב בעצמי לכן התאחר תשובתי אל הדר"ג נ"י ואתו הסליחה, דבר פשוט דמה שהתירו חכמז"ל מפני כבוד הבריות זה דווקא אם אירע לפעמים כך והוא לא ידע להזהר בזה מקדם כדאיתא במג"א סי' שי"ב בסוף ס"ק א'. ובסי' י"ג באמצע ס"ק ח'. ובדבר הזה לשאת אצלו מטפחת שקורין (זאקטוך) בשבת לקנח חוטמו שלא יהא צריך לקנחו בידו ממש ולהשליכו לארץ והוא באמת דבר מאוס ונמאס להרואה וכבר אמרו חכז"ל על פסוק כי אלקים יבא במשפט וגו' על טוב ועל הרע זה הרוק בפני חבירו ונמאס בו' ופשיטא שייך בזה משום גדול כבוד הבריות, אבל לפי מה שמבואר שם סי' ש"א סעי' כ"ג בהג"ה שמותר לצאת במטפחת שמקנחין בו האף אם מחובר לכסות (ופשיטא אם המטפחת זו פשתן והכסות צמר או אפילו המפטחת מצמר גפן אם תופר אותו בחוט פשתן על הצמר הוי שעטנז ואם מחבר אותו לכיס הבגד שקורין (טאש זאקל) שהוא מצמר גפן באנו למחלוקת הרמב"ם עם שאר פוסקים בהלכות שעטנז סי' ש"א אם אסור זו משום שעטנז או לא וגם אם שייך שבטל לגבי הבגד כיון שאינו תפור בבגד עצמו) רק בש"ק עצמו הוא תפור והזאק עצמו הוא ג"כ רק טפול אצל הבגד לפי זה כיון שיכול לתופרו בבגדו פשיטא שאסור להתירו לטלטלו כלאחר ידי. והנה שם בט"ז ס"ק י"ד יעיין נא שם שדווקא אם הוא תפור לכסות שחשוב בגד אז בטל לגבי כסות עיין שם, ומבואר בט"ז להדי' שאסור לעשות ממנו כעין חגורה כיון שיש לו חגורה בלאו הכי א"כ אם אוסר אותו כעין חגורה הוא הוצאה כלאחר