התעוררות תשובה חלק ב קעח

לבערו מן העולם וממילא אינו עובר עליו, אך קשה לפ"ז מאי קאמר הגמרא דר' יהושיע לית ליה טוה"נ ממון, או לית כי' אי בעי מתשיל הלא יוכל לסבור הואיל וטובת הנאה ממון והוי כשלו, מ"מ אינו עובר כיון שגמר בלבו לבערו, אבל הסברא בעצמותו הוא טוב ולא זה כדברי הר"י בעל התוס' דף כ"ט ע"ב בד"ה רב אשי בס"ה דמשהה על מנת לבערו אינו עובר וטעמא משום דלאו דלא יראה ניתק לעשה, וזה אפי' במוצא חמץ בפסח, אינו עובר משום דמנתק הלאו ע"י העשה דתשביתו אבל סברתינו אינו שייך אלא רק בחמץ שהביטול עדיין מועיל אבל לא כשכבר נתחמץ בפסח, ויש להאריך בזה

ברש"י ד"ה טוה"נ: בס"ה ומשום פקדון נמי ליכא דאכתי לא מטא לידא דכהן עכ"ל, וצריך ביאור הלא מי הפקיד אצלו שיהא חייב כבפקדון וגם הנפקד לא קיבל עליו אחריות וממילא אינו עובר בב"י כדאיתא בגמרא דף ו' ע"א נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו אין זקוק לבער, הפקידו אצלו ז"ל ופירש רש"י בד"ה הפקידו אצלו, וקיבל עליו אחריות מוכח דבלא אחריות אין הנפקד חייב. וי"ל דעיקר קפידת התורה, להפריש תרומה הוא, כדי לקיים מצות נתינה לכהן כדי שיהיה לכהן לאכול, א"כ החיוב על הבעלים לעשות כל טצדקי כדי ליתנה לכהן וזה ענין אחריות שמוטל עליו שהטילו עליו התורה. אך כיון שהוא תרומה טמאה "וחמץ" ואינה ראויה לכהן להנות אפילו להסיקה תחת תבשילו א"כ מה יתן להכהן בזה ממילא אין עליו שום חיוב ואחריות ליתנה לכהן וק"ל

ברש"י בד"ה לא דכולא עלמא וכו' וז"ל באמצע הדיבור, על כל נדר והקדש ותרומה שהקדוש באמירת פה, יכול לישאל לחכם ולעקור דבורו, עכ"ל עיין בש"כ חו"מ סימן רע"ה, דמקשה הא ר"א תלמיד דב"ש היא וב"ש ס"ל אין שאלה להקדש, והקדש בטעות הוי הקדש, עיין עירוכין כ"ג ע"א ויש ליישב, דהנה יכולין אנו להתיר ע"י חרטה ועל ידי פתח, והיה להרש"י לשתוק ולכתוב סתם שיש לו שאלה, או לפרש שיכולין להתיר ע"י חרטה או פתח ולמה נקט רש"י לישאל לחכם "ולעקור" דיבורו דהנה ענין שיכול להתיר ע"י פתח שהפתח משוי ליה כטועה, כדאיתא להדיא בריטב"א וכיון שהקדש בטעות הוי הקדש אין יכולין להתיר ע"י פתח, אבל החכם שמתיר בחרטה, חרטה אינו משוי ליה כטועה, אלא שנתחרט ועוקר החכם הנדר מעיקרא וזה גם בהקדש מועיל, וכש"כ בתרומה שלא יפסיד הכהן כלל כי מיתשיל עלה והדרא לטבלא צריך להפריש תרומה ממקום אחר כדמשמע להדיא במס' עירוכין דף כ"ג ע"א מדברי רש"י בד"ה בשאלה דהקדש קמיפלגי וז"ל ר"א סבר אין נשאלין על הקדש, לחכם ואפי' אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש "טעות" הוא אפ"ה אין חכם מתיר נדרו הלכך זה המגרש את אשתו בהקדשו מתחרט ואינו מוציא חכם שיתירנו ולכך עושה קנוניא זו, ור' יהושיע סבר נשאלין על ההקדש והכא אין צריך לידור הנאה דאי משום קנוניא הוי עבד הוי מיתשיל על נידריה, ולא בעי לגרש עכ"ל אבל מדברי רש"י דשואל לחכם "ומתחרט" משמע דלר' אליעזר אפילו בחרטה אינו יכול להתיר. והנה מסיק שם בגמרא אמר ר"א בר"ש הן הן דברי ב"ש הן הן דברי ב"ה, שבש"א הקדש טעות הקדש, ופירש רש"י ואין שאלה להקדש כהקדש טעות כגון שור לבן היוצא מביתי הקדש ויצא שחור עכ"ל. וי"ל סברא כזו, לכאורה צריך באור שלמה סברו ב"ש דהקדש בטעות הוי הקדש הא הקדיש בפיו, דבר אחר מה שלא היה בלבו, למה יהיה בטעות הקדש, וי"ל אם אנו רואין שהוא רוצה ההקדש בעצמותו וחפץ בהקדישו רק שיש לו קפידא בעלמא שיהיה שור שחור ולא לבן, אמרינן אנן סהדי שבשביל קפידא זו אינו מתחרט על הקדישו כיון שהוא רוצה בהקדש גופא, וכן אם עלה בידו תחת דינר זהב כסף, שהוא בזול או שמן תחת יין ואפילו אם השמן ביוקר כדאיתא בנזיר דף ל' ע"ב במתני' שם כיון שחפץ בגוף ההקדש אנן סהדי שבלבו היה גם אם יצא תחת שחור לבן מ"מ יהיה הקדש, אבל בפתח שמשוה כטועה או בחרטה העיקר ההקדש שהקדיש מעיקרא גם ב"ש מודים שיש לו היתר וכיון שמסיים שם בערכין הגמרא בשם ר"א בר"ש שדברי ר"א דברי ב"ש שהקדש בטעות הוי הקדש, וב"ש גופא כאשר כתבנו לא סבר כן לפי מה שמסיק הגמרא בערכין דהקדש יש לו היתר

תוספות בד"ה הואיל וכו' הקשו בתוס' על רש"י למה מותר ע"י הואיל שיכול לומר כל אחד את זה אני אוכל, הלא יכול לאכול מכל אחד ולמבצע פורתא, ונראה לי שקושיא זו מתורצת באידך קושיא, הר"י דמקשה דהא נמי כי בצע מכל חדא וחדא אסור לאפות. כדמוכח מפ"ב