התעוררות תשובה חלק ב קעו

ולא יוציא בשפתיו ולא יחזיר ויברך בפ"ה, דאפי' אם כבר בירך בפה, משום דעם ההרהור אינו עובר על לא תישא, ואם לא בירך כבר יצא יד"ח מן התורה, מה תאמר הלא צריך מדרבנן להוציא בשפתיו, וזה ספק דרבנן דלמא כבר בירך ולהקל

והנה רבינא אמר זה לרבא אם נשים חייבות בבהמ"ז מן התורה, דרבינא סבר דהרהור כדבור דמי: א"כ אין נ"מ אם חייבות מן התורה או מדרבנן, אפי' אם מחויבות מן התורה ג"כ אינם צריכים לחזור ולברך רק יהרהרו, אבל עדיין יש נ"מ אם מחויבים מן התורה, צריכים עכ"פ להרהר, ואם מחויבים מדרבנן אפי' להרהר אינם צריכים, אבל זה אינו דהא דאמרינן סד"ר לקולא אין הכוונה שמותר לכתחילה אלא שלא הוטורחוהו הרבנן לחזור ולעשות הדבר, אבל באמת לא יצא ידי מצוה וודאי, כגון אם נטל ידיו, ומסופק אם היה כשיעור נטילה, או שאר ספיקות, לא יוכל לברך אח"כ על נט"י על נטילה זו דשמא לא היה בו כשיעור ולא קיים הצוה רק שהחכמים לא הוטרחוהו, אבל אם מים מצוים אצלו צריך להחמיר ולטול ידיו כדאיתא בשו"ע או"ח סי' ק"ס סעיף י"א בסופו. ממילא אם גם בהמ"ז מדרבנן ומסופק אם בירך, דלרבינא דהרהור כדבור דמי צריך להרהר א"כ אין נ"מ בזה אם בהמ"ז דאורייתא או דרבנן, ומתורץ קושית השער אפרים וק"ל

ואין להקשות דמה שכתבנו לעיל דמן התורה יצא בהרהור רק מדרבנן אינו יוצא אם לא הוציא בפיו כדאיתא שם סי' קפ"ה ס' א'. דדווקא אם בלא השמיע לאזניו יוצא בדיעבד משא"כ בלא הוציא בשפתיו, א"כ כיון דמן התורה אינם יוצאים בשמיעתה גם על הדרבנן לא תוכל להוציא אנשים משום זלזול דרבנן. כדאיתא במג"א סימן קפ"ד סעיף ד' שאם הוא שבע ומסופק, אם בירך או לא, צריך לחזור ולברך גם ברכה רביעית שהוא רק מדרבנן, שאני התם דאם לא יקרא הברכה רביעה יהיה זלזול להדיא. משא"כ הכא מי יודע מהשומעים להרגיש בזה שהיא מברכת להם שאינם יוצאים מן התורה בזה, רק מפני שמהרהרים, ולא נקרא זלזול כלל וק"ל

סימן קנ"א

התעוררת א"ר סי' ס"ח מביא ראי' מהמדרש דגם באיסור והיתר שייך עינוי הדין, וקשה על זה מה דאיתא בביצה דף... ע"ב דאייתא בוכרי במעלי יומא טבא לפני רבא והוי חייף רישי ואמר לי' תבא למחר וקשה היאך עינוי דינו בפסקו עד למחרתו ודוחק גדול לומר שהי' עושק בהכנת יו"ט בחפיפת ראשו והוי טרוד בדבר מצוה אבל כעת נ"ל דלא קשה מידי לפי מאי דמסיק בגמ' שם דרבא חזי המום בערב יו"ט אם הוא קבוע או עובר והי' מום קבוע ובלי ספק הי' אומר לו מיד שהוא מום קבוע שידע השואל שהוא מותר וממילא אינו מוקצה כדמסיק שם הגמרא רק שאמר לו שיבא למחר לחקור אם לא הוא גרם לו המום דאז אסור לשחטו וזה ידע השואל מיד בעצמו אם יתברר שהוא גרם לו המום אסור ואם לאו מותר ממילא ידע השואל הכל ואיננו עינוי הדין, מה נאמר כיון שכהנים חשודין על הטלת מום והוא חושב שיתיר אותו למחר ואינו יודע אם יועיל לו הטעותו וממילא אינו יודע אם יתיר לו לשחטו, על רמאין כאלה אין אנו צריכין לחשוש על עינוי הדין של רמאות

סימן קנ"ב

נסתפקתי במי שהניח עירוב תבשילין ואח"כ נאבד עירובו אם יוכל לסמוך על גדול העיר כיון שהניח בעצמו עירוב גלי דעתי' שאיננו סומך על גדול העיר או י"ל כיון שהמצוה לכתחילה שיניח כל א' וא' עירובו ולא יסמוך לכתחילה על גדול העיר רק אם שכח ולא פשע א"כ הי' רוצה לקיים המצוה כתיקונו אבל לא הראה בזה שאינו רוצה לסמוך עצמו דווקא על גדול העיר והוי' כמי שהניח שני עירובין שאם יאבד הא' יסמוך על השני

בתרגום יונתן פ' במדבר איתא שמחנה ישראל הי' י"ב מילין על י"ב מילין ובנסיעת הדגלים כתב שכל דגל ודגל הי' מתפשט ד' מילין מרובע וכן הלוים בנסעם והנה ד' מילין מרובע המה ט"ז מילין עולה בחשבון ה' פעמים ט"ז הוא שמונים מילין והמחנה הי' י"ב על י"ב מילין עולה מאה וארבע וארבעים מילין וצ"ל בחניתם הי' צריכין מקום יותר לאהלים ולכל צרכיהם משא"כ בנסיעתם שקפלו הכל ואנשי הדגל הי' צריכין מקום רק ד' מילין וק"ל

סימן קנ"ג

ביצה דף כ"ד ע"ב א"ר פפא הלכתא נכרי שהביא