התעוררות תשובה חלק ב קעה

במסופק אם ניקב כל שהוא באתרוג דכשר כיון דלשאר פוסקים אפי' נקב ממש אם לא חסר או אינו גדול כאיסר כשר ה"ה כאן אולי אינו סדוק רק גיד לבן הנראה בו הוא ואולי הלכה שנסדק כל שהוא כשר ונוקמא אחזקה שגידין שכיחים בטבע הרבה אבל אינו שכיח בטבע שיהא סדוק מעבר לעבר רק אירע לפעמים ובפרט לרא"ם הובא בב"ח דטעמא אולי יסדק לגמרי בשעת תקיעתו והוא לא ידע שנסדק בשעת תקיעה ולא יצא והוא באמת חשש רחוק בנסדק קצת ובשופר עב שע"י תקיעה של מצוה יוסדק לגמרי כל צד אחד בלי הרגשה ואני תמה לסברת הראשונים שעיקר טעם פסולו בנסדק כל שהוא שמא יוסיף להסדק מחמת דוחק הקול התוקע למעלה במקום שהשופר צר ודחוק אבל למטה ברחבו שהוא רחוב ויש לקול ריוח ורוח הרבה לצאת מה חשש יש בזה והפוסקים השמיטו לחלק בין מקום הפה בין למטה מקום הרחב וצ"ע [אולי כוונת השואל שבאמת יודעין שנסדק רק ששני צדדין מחובריו זה לזה כ"כ עד שאינו נראה ואינו מרגישין הריוח ביניהם

) סימן ק"נ

ברכות דף כ' ע"ב. איתא א"ל רבינא לרבא נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן, מנ"מ לאפוקי רבים יד"ח אי אמרת דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, ואי אמרת דרבנן הוי שאינו מחויב בדבר וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, מאי עכ"ל הגמרא. הקשה גאון אחד [יעויין בהגהות רע"א על המשניות] הלא בעל האיבעיא זו הוא רבינא, ורבינא גופא סבירא ליה הרהור כדבור דמי, ויצא בזה מדאוריי' כמבואר שם באותו עמוד דקאי על המשנה, כדמסיק בגמרא דהמתניתין איירי בק"ש דאורייתא, כיון שאשה מוציאה רבים א"כ צריכים לשמוע ולכוין מה שאומרת כדי שיצא בזה, א"כ מהרהרים בלבם התיבות, ובהרהור יוצאים מן התורה, ומה שצריך להוציא בהמ"ז בשפתיו רק מדרבנן, ומדוע רק מדרבנן יכולה להוציאה כדאיתא שם בגמרא

נראה לענ"ד ליישב קצת, לפי מה דאיתא במס' מגילה דף י"ט ע"ב בד"ה ר"י מכשיר קטן שאכל רק שיעורא דרבנן אפי' אם אביו ג"כ לא אכל רק שיעורא דרבנן, דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן א"כ אם האשה אינה מחויבת רק מדרבנן בבהמ"ז א"כ חיובא דרבנן להוציא בשפתיה רק תרי דרבנן אצלה, ולא תוכל להוציא אחרים אנשים שלגביהן להוציא בשפתיו הוא חד דרבנן, ותלויה זה בזה אם נשים מחויבות בבהמ"ז מן התורה א"כ גם להוציא בשפתה אצלה ג"כ חד דרבנן ויכולה להוציאה האנשים

ועוד י"ל לפי דברי רבינו שמואל דכתב אם גם מצות אין צריכות כוונה מ"מ היפך כוונה מיגרע גרע, כיון שאנשים מכוונים שיוציאו יד"ח בבהמ"ז במה שהאשה מוציאם א"כ הוי כמו היפך כוונה שאינם רוצים שיצאו בהרהור

ועוד י"ל דהנה במקום שמביא הגמרא איבעי' להו היינו שבעל האיבעי היה מסופק בדבר הזה, אבל כאן לא נקט איבעי רבינא, כי לדידיה דסבירא דהרהור כדבור דמי פשיטא ליה דיוצא, אלא "אמר" ליה לרבא היינו לשיטת רבא יש נ"מ אם הי' מן התורה או לא

והנה הקשו למה לא קאמר נ"מ היכא דא כלו ושבעו ומסופקים אח"כ אם ברכו בהמ"ז, אי דאורייתא ספק דאורייתא להחמיר וצריכין לברך ואי מדרבנן אין צריכין לברך, [שמעתי קושיא זו בשם "שער אפרים". והנה יש לעיין בזה האיך יוכל לחזור ולברך, דלמא כבר בירך, והוי ברכה לבטלה ועובר בלא תישא וכו' בשלמא לשיטת תוס' דסבירא ליה אם ברך ברכה לבטלה, הוי הלאו דלא תישא רק מדרבנן, י"ל כיון דלא הוי רק ספיקא דרבנן צריך לחזור ולברך משום ספק דאורייתא אבל לדברי הרמב"ם. *) דסבירא ליה דעוברין בזה על לא תישא מן התורה, האיך יוכל לחזור ולברך משום ספק מצות עשה של בהמ"ז, שמא כבר בירך ועובר על תישא מן התורה, ויעויין במג"א או"ח סימן רט"ו ס"ק ט"ו. ואין שייך דבר זה לעשה דוחה לא תעשה דהתם קיים וודאי העשה, ודוחה לא תעשה אבל בזה יוכל להיות שהעשה לא קיים אם כבר בירך, ועל הלא תעשה עבר, וצ"ל שכך תקנו החכמים שאם שבע ומסופק, דהוי ספיקא דאורייתא ויחזור ויברך, כדמצינו בק"ש אם מסופק אם קרא ק"ש צריך לחזור לקרא ולברך ג"כ, כדאיתא בשו"ע או"ח סימן ס"ז במג"א שם ס"ק א' בשם הרשב"א טעם זה. והנה אם יצא בהרהור מן התורה אז אסור לברך עוד הפעם בפה משום דעובר על תישא אם כבר בירך, אלא יהרהר בלבו **(והרב הגדול מו"ה משה נ"י סופר, תירץ דהרמב"ם אזיל לשיטתיה דסדארויית"א להקל משו"ה מקילינין ג"ה משום מצות ספק מצות עשה של בהמ"ז.)**