התעוררות תשובה חלק ב קעב

ואם השינה גורם הי' צריך לברך ואפשר שבתפלה שאומרים קודם התקון אתה בחרתנו וכו' הוה ג"כ כעין ברכת התורה ויוצא ידי ספק אחד אבל לפי"ז הוה אמירת בה"ת עדיין ספק אחד ויוצא ידי ספק אחד

פסחים ע"ה ע"ב

ברש"י ד"ה יקלוף את מקומו כ' וז"ל מן הפסח מקום שנוגע בתנור י"ל הא פשיטא שיקלוף מן הפסח דבהא איירי וי"ל דצריך לקלוף ג"כ מן התנור כדי קליפה כיון שכלי חרס שבשל בו צריך שבירה או יחזור לכבשונות כדאי' בזבחים דף צ"ז בסוגיא דמריקה ושטיפה ובזה כיון דאין בולע יותר מכדי קליפה די אם קולף מן החרס אבל רש"י לא נחית לזה כיון דסתמא מיירי המתני' בתנור שצלה בו ובשול בלא בלוע איבעיא התם אי בעי שבירה וכראב"ד דבכל קדשים צריך כלי חרס שבירה לכן שתק רש"י מזה הגם ששם בזבחים נראה מרש"י דף צ"ח ע"א דנפשט האיבעיא דבישל בלא בלוע לא צריך שבירה עיי"ש

ברש"י ע"ו ע"א בד"ה עילאי גבר וז"ל והרי שניהם חמין ובלעו "מהדדי" והוא תמוה דהיתר בולע מן איסור הלא אין האיסור צריך לבלוע מן ההיתר וי"ל דאם האיסור כחוש וההיתר שמן א"כ צריך האיסור העליון לחמם ההיתר תחלה ואח"כ מבליע ההיתר שומנו בהאיסור וחוזר ומפליט האיסור להיתר כרב לשיטתו ע"כ בשר שחיטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש ויפה כ' רש"י שבלעי "מהדדי" אבל קשה לפמ"ש רש"י חם לתוך חם וז"ל כגון בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח או אחד של איסור ואחד של היתר לא צריכין לבלוע זה מזה רק ההיתר מהאיסור צריך לומר בלעי מהדדי שייך על הבשר מחלב וחלב מבשר כיון ששניהם היתר כל אחד בפני עצמה שצריכין לבלוע זמ"ז כדי שיאסרו שניהם

והנה יש לעיין אם עילאה או תתאה גבר אם הוא מבשל או רק מפליט ומבליע ונפקא מיני' אם מותר להניחם בשבת זה אצל זה או לענין בשול בשר בחלב דמפליט ומבליע מה"ת שרי ובשבת אין בו משום בישול ומגמ' מוכח להדיא דמבשל, כיון דאמר בשלמא לרב שפיר דאזיל רוטב ומטוי לי' לחרס והדר חרס ומטוי לי' לרוטב וכו' ורחמנא אמר צלי אש ולא מחמת דבר אחר מוכח דמבשל ומטוה דאי רק מפליט ומבליע אין אסור בפסח וכדאמר הגמ' רחמנא אמר צלי אש ולא צלי מחמת ד"א וממתני' הוא מוכרח דמבשל דאל"כ למה צריך נטילת מקום אבל י"ל דזה בהו"א אבל לפי מאי דמסיק בסולת וחרס רותח י"ל דוקא בשניהם חמים אז מבשל אבל באחד חם ואחד צונן בין עילאה בין תתאה אז רק מפליט ומבליע הנה הרמב"ם הל' מעה"ק פ' ה'... לא קאמר בחרס רותחת רק נקט סתם וכן בסולת נקט סתם ולא כתב בשתיהם דמיירי ברותחים כדמוקים בגמרא די"ל דגמ' להו"א דהקשה לשמואל ממתני' ע"כ צ"ל דמיירי ברותח אבל אח"כ דמביא הברייתא ומסיק בגמ' דלשמואל גם אי תתאה גבר והתתאה גם אם הוא צונן אוסר כדי קליפה יכולים לומר כסברת המקשה דמיירי בצוננת וכדמוכח פשטא דמתני' דנקט ברישא חרסו של תנור ובסיפא סתם על החרס רק התרצן משיב כמו סולת דפשיטא דמיירי בצוננת דמה שייכות סולת לפסח ואעפ"כ מוקים ברותח ה"ה בחרס י"ל דמיירי ברותח אבל לפי המסקנא דגם תתאה צונן לשמואל אוסר כדי קליפה מוקמינן כפשוטו דמיירי בחרס וסולת צוננת. ובסולת באמת רק יקלוף ובנוסחא דמביא הכסף משנה גרסא בסולת יקלוף את מקומו אבל באמת הרמב"ם גופי' חידש לן בטעמו משום שאסור לאכול ליחות הנוטף מן הפסח דדווקא דבר שהוא קשה בעצמותו זה התירה התורה לאכול ולא הלחות דאיננו בכלל "בשר" שהוא קשה וכדאי' בפי' המשניות לרמב"ם ולפ"ז אין חילוק בין צונן ורותח בזה והדבר בעצמותו נכון ברמב"ם לפי טעמו אבל צריך ישוב דהוא נגד השקלא וטריא דגמ' ויש ליישב דהרמב"ם סבר באמת דגם אם שניהם חמין ג"כ הוה רק מפליט ומבליע וזה בפסח מותר כיון דאינו נצלה לא הוה צלי מחמת ד"א רק הגמרא בשקלא וטריא הי' סובר דמבשל אבל אחר ששמענו הברייתא מוכח דרק מפליט ומבליע ומוכח זה מן הדקדוק העצום דשני הברייתות נקטי בכל עניינים "חם" רק בברייתא השניי' משנה ואומר בשר "רותח" שנפל לתוך חלב "רותח" וצריך טעם וצ"ל כיון דבחם רק מפליט ומבליע א"כ בבשר וחלב אין איסור מה"ת דדווקא דרך בישול אסרה תורה לכן לא נקט חם אלא "רותח" שמיירי רותח על האש שמבשל באמת ואסור מה"ת כסתם איסור שנקט הברייתא שמיירי מה"ת

והנה חזינן לו אין (כ"ס יו"ד בסי'...) שדקדק בברייתא ראשונה נקט סתם חם לתוך חם