התעוררות תשובה חלק ב קסז

דדיקלא הי' יוצא גם בזה עיקר מצות לקיחת לולב אלא שחיסר מצות כפות "תמרים" וזה לא שמענו מעולם וי"ל דהתם מפורש בתורה כפות תמרים ולא דבר אחר ע"כ שאינו יוצא רק בכפות תמרים אבל בהדס כתיב ענף עץ אבות יש לפרש שימצא בענף של עץ עבות היינו ענף עץ שגדל באותו אילן שגדלין בו עבות רק שיהי' עבות תלתא בחד קיני זה למצוה ולא לעכב כדסבר רב כהנא שאפי' תרי וחד מיקרי עבות. ויש להמתיק זה מה שאמר שם מר בר אמימר, אבא להאי הדס שוטה קרי לי' מהלשון "שוטה" יאמר אבא פסלו להאי אלא שבאמת הוא הדס אלא ששטות הוא שלוקח הדס כזה שאיננו עבות בתלתא בחד קיני לקיים המצוה בשלימות כן יש לדחוק. ויש להביא ראיי' עוד מדף מ"ה ע"א אמר ר' אבוהו א"ר אלעזר כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב קרבן שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח יעיין ברש"י שם והנה לא אמר כל הנוטל לולב אגוד אלא לולב באגודו היינו הלולב עם הדסים וערבות אגודים יחד ואם הדס שוטה פסול לגמרי כיון שאמר "באגודו" ע"כ מיירי בהדס שהוא עבות ולמה חזר וכפל לומר והדס בעבותו אלא באמת יצא עיקר המצוה בהדס שוטה והוא מדקדק ליקח דווקא הדס "בעבותו" ע"ז הוי כאלו בנה מזבח והקריב קרבן כדפרש"י שם אסרו אגודות של לולב בעבותים שהוא עבות בג' בדין תלוים

ב) על מה שהח"ס זצ"ל באו"ח מסיק להלכה ולמעשה שהביצים עתה נתקטנו בחצים ממה שהיו בימים ראשונים, יש להביא ראיי' לזה ממה שפסק הרמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ה ה"ט שכל אורך החלה מהלחם הפנים הי' עשרה טפחים ורחבו חמשה טפחים ורומה (היינו הקרנות או הדפנות) שבע אצבעות וכל חלה היתה משני עשרונים וידוע שעפי"ז הי' עבות של החלה דק מאוד [עיין בכסף משנה ד"ה כל אורך החלה] וקשה מאוד ליזהר שלא תפרס ופסק שם הל' ט"ו וז"ל אם עד שלא הסיר הלחם מהשולחן ג"כ יפרס הלחם פסול רק שמקטיר עליו הבזיכין וכוונתו שנפרס רק לחם אחד דלא קאמר שנפרסו הלחמים וכן הוא מפורש בגמ' מנחות דף י"ב ע"ב דאם נפרס אחת מלחמה כולן פסולות וכל זה לפי חשבון ביצים שלנו עובי הלחם דק מאוד אבל אם נאמר שהביצים אז הי' בכפלים א"כ יוכל לומר שעובי הלחם הי' עב יותר והי' הכהנים זריזים ליזהר שלא יפרס כי במה שהי' יכולים ליזהר הי' הכהנים זריזים ומה שהוא בגדר שלא יכולים ליזהר גם הכהנים לא הי' יכולים ליזהר ולא נשנה במתני' בעשרה נסים שנעשה בבהמ"ק אחד שלא נפרס הלחם הפנים

סימן קל"ט

שאלה בעתים הללו שעת המלחמה אשר מחוק המדינה שאינו רשאי להיות לשום אחד קמח בביתו רק קמח קצוב בעד בני ביתו עד אמצע הקיץ עד בא תבואה חדשה וחשש השואל שמכירת חמץ קודם פסח לא יועיל כי אנן סהדי המוכר לא גמר ומקני כי במכירתה לא יהי' לו מה לאכול אחר פסח אנן סהדי היכי דאומדנא מוכח לבטל המקח כדאי' בשו"ע חו"מ והגם ששם לא מיירי רק מקרקע דאנן סהדי דלא ימכר איניש קרקעו שלו אלא אם רוצה ליסע מאותו מדינה אבל במטלטלין לא שייך זה מ"מ גוף הסברא דחוזר המקח במקרקע אם לא יסע למדינה אחרת משום דאנן סהדי א"כ בנידון דידן אנן סהדי שאינו גמר ומקני מכירתו שלא יחסר לו הפת אח"כ שהוא חיי נפשו

תשובה הנה כעת אני טרוד מאוד לא הי' לי פנאי לעיין בדבר הזה אבל אכתוב בהשקפה ראשונה הנה מה שעורר השואל הרב נ"י שכיון שאם ימכור קמחו ולא יהי' לו לאכול לאחר הפסח אנן סהדי דלא גמר ומקני ומביא ראיי' באנן סהדי באומדנא דמוכח מועיל ואפי' תנאי כפול לא בעי כמובא בחו"מ סי' ר"ז ס"ד בהג"ה (וצ"ע עוד בזה) וז"ב על זה נ"ל להשיב התם מיירי כשמכר כלי ביתו יהי' דעתו ע"מ למיסק לא"י יעויין בגמ' ובפוסקים שם אפי' לא פרט שדעתו למכור משום שרוצה לנסוע מכאן אנן סהדי שזה הי' בלבו ואדעתא דהכי מוכר כי הי' בדעתו למיסק לא"י לכן מכר וע"י סבה נתעכב אבל כאן אם בלב איננו גמר ומקנה למה לו מעיקרא למכור חמצו ולבא אל עמק השווה עם המחיר ולעשות כל הדברים המוזכרים בקאנטראקט ולמוסרו לו אלא מוכח שדעתו להקנות חמצו משא"כ התם בשעת מעשה הי' באמת בלבו למכור ולעלות לא"י, ועוד בשו"ע סי' תמ"ח סס"ג מבורר להדיא דיוכל למכור חמצו בדבר מועט וכן הוא ביו"ד סי' ש"כ