התעוררות תשובה חלק ב קסה

דהבריה נשארה באותה הנשאר [ולכה"פ לאכול מעט מהתבשיל ולהשאר רוב התבשיל ונאמר איסורא ברובא איתא] זה אינו כיון שנפלה בו הבריה ואנו דנין על כל התבשיל מאיזה סברא נתיר זה ונאסר זה והוה כשני תבשילין שבאו שניהם לשאול כאחת אבל כאן אם גם אינו השואל שואל על כולם בב"א להלכה מ"מ כל אחד שלוקח קמח הנטחן זא"ז ובאים זא"ז לקנות אם יבואו לשאול כל אחד שנודע לו שיש בהקיטור כנימות שנופלים בתוך הקמח והוה כזה אחר זה מתירין לו להקל כיון ששאלתו אינו רק על הקמח שלו ואינם באים כולם בב"א לשאול אם מותר לאפות בו (ופשיטא שאינו שייך בזה ביטול איסור כי אין כוונתו לבטל האיסור וליהנות ממנו (ובפרט שהוא ספק אם יש בקמח זה איסור מעיקרא ומבואר סברא זו בפוסקים כדאיתא בש"ך סי' כ"ד ס"ק ל"ח וסק"מ וכדאיתא בסי' צ"ב בש"ך סק"ח וז"ל ואין זה מבטל איסור לכתחילה כיון שהוא ספק אם נתערב איסור כלל עכ"ל). והנה סברת הטו"ז שם שכתב לצרף ספק שמא נימוחו בתנור הנה מחמת חום האש אינו נימוח אלא נשרף וצריך לכה"פ להיות נשרף עד שאין בו שום לחלוחית וזה נגד החוש כי אנו רואין שפת באמצעותיו אחר אפייה אינו יבש רק לח ואולי דוקא הפת שהיה בו לחלוחית הרבה מהמים לא נתייבש אבל התולע שאין בו רק לחלוחית מעט בטבעה נתיבש וכבר התעוררו רבותינו האחרונים זצ"ל על זה, הפר"ח שיותר יש לתלות שע"י נילושה נימוחה התולע גם זה קשה לומר על הכנימה שהיא קטנה מאוד ונתערב בתוך העיסה משא"כ בתולעים שנמצא בקמח שהם גדולים וכנימה יש לצרף שניהם יחד לישה ועריכה ואפיה וספק אי הוה בו מעיקרא ואולי יש לצרף עוד לספק ספיקא כפי לשון משמעות לשון הרמ"א סימן ק"ג שבריה הפגומה בעצמה אין שייך בו דין בריא שלא תתבטל וכאשר הבין הטו"ז שם סק"ב בדברי הרמ"א וכן הוא באו"ה בהדיא והני כנימות פגומיות ומאוסים מעיקרא (ולענ"ד לסמוך בפשיטות על תשו' כ"ס יו"ד סי' ס"ג שבריה הפגומה בטילה בתתק"ס ומותרת ממנ"פ לכל הפוסקים יעויי"ש] וכעת נ"ל היתר חדש לטוב לפי מה שנפסק בשו"ע סי' ק"י ס"ז דברים שאין מתבטלים כגון חהר"ל או ברי' אם נאכל אחד מהם או נופלים כיון שנאבד מן העולם אנו תולים שאיסור נאבד והשאר מותר לאכול שנים שנים לפי"ז מותר בהיתר פשוט לקנות מהנחתומים והאופים כי מי שקנו תחלה הן גוים הן יהודים ואכלו אותו תולין שהאיסור היה באותו שנאכל ושאר הפת שאוכלים הוה שנים שנים כדהובא במג"א הל' פסח סימן תס"ז לענין מצה שיש בו משהו חמץ שהיה שנים שנים רק לפ"מ שאנו נקטינן להלכתא שכל המצה אסורה משום בליעת המשהו א"כ לא שייך בו שנים חוץ מנאפת ערב פסח המצה משא"כ בנידון דידן שטעם הכנימה אינו אוסרת כלל ובפרט שבכל חתיכת עיסה יש כמה פעמים ששים נגד טעם הפגומה וכיון שהקונים לא עלה על דעתם שיש בו חשש איסור וקנו ואכלו לפי תומם מותר לגמרי ודווקא שידע שנתערב בו איסור ואכלו בשוגג או האכיל בשוגג לאחרים בזה י"ל שקנסו שוגג אטו מזיד ואסור כמבואר שם בשו"ע משא"כ כאן שלא עלה על דעת אחד מהקונים שיש בו חשש איסור ודומה ממש למה שמפורש שם בשו"ע שנאכל אחד קודם שנודע התערובות שהכל מותר ודברי הש"ך שם סק"ה איני מבין שכתב שאותו אחד שנאכל צריך להיות מן התערובות עצמה וטעם שאם פי' קודם ונאכל אח"כ לא תולים שהאיסור נאכל אלא שהאיסור נשאר ברובו וקשה הלא מיד אם לוקח מן התערובות עצמו לאכול מיד שפירש אותו נאמר שהאיסור נשאר ברובו וצ"ע בדברי הש"ך וכל זה אם קונים הנחתומים אבל היחיד שקונה הקמח מבית הרחים [בשלומא אם קונה פת אפוי מן הנחתום כבר מוכשר ועומד כן לאכילה ומסתמא אוכל אותו מיד יוכל הקונה השני לתלות שהראשון שקנה כבר אכל פתו ומה שאכל איננו עוד בעולם] צריכין לסמוך על מה שכתבתי לעיל אבל אם התליע הקמח בעצמו ומיני' קאי רבו אין לסמוך רק אם נאמר שהכנימות בעצמם פגומים [ההיתר שכתב החת"ס] אבל נ"ל שאם הככימות אינם רבים רק מועטים ובא השואל לשאול אחר שנאפה הפת ואחר שנקו ורחצו העריבה ושפכו מימיו לאיבוד שיש לתלות שהאיסור היה שם שיורי העיסה הנדבקים לשם בעריבה אשר כבר שפכו אותו לאיבוד או אם כבר אכל מאותו הפת שלא כיון להתיר העיסה ג"כ מותר וכל זה בכנימים אבל אם נמצאו בו תולעים ולא נפח הקמח תחילה נ"ל אין להתיר בשום אופן כי כמה פעמים מצינו זבובים ושרצים בתוך הפת הנאפה והוי ניכר האיסור ובאיסור הניכר לא שייך ביטול כ"ז כתבתי בחפזון להעוררות בעלמא כי גם אני בעצמי מצאתי תולע גדול כמות שהוא בפת לאחר שנאפה ולא נחסר ממנו כלום.