התעוררות תשובה חלק ב קס

ועיין במג"א סי' תס"ו ס"ק ח' דכתב אם נתלכלך השק והוה כמו עיסה ירקדנו ביו"ט ע"י עכו"ם ואע"ג דריקוד הוה מלאכה דאורייתא הכא כיון דאין בו פסולת לא הוה אב מלאכה עכ"ל. נראה להדיא הגם דאיסור חמץ רביע עלי' דהא מיירי גם אם שהה שיעור מיל וכבר נתחמץ ואעפ"כ לא מיקרי העיסה פסולת ויש לומר כיון דהעכו"ם מרקד ולגבי הגוי לא מיקרי העיסה פסולת שהעכו"ם מותר לאכלו

ג) מה שאיתא בס' תס"א בחק יעקב בשם הר"ן שגם אם כבר נתיבש המי פירות בקמח אם לש אותם במים אח"כ הוי הדין כלש מי פירות עם מים נראה לי דזה דוקא אם בא מי פירות מעלמא או שיצאו וחזרו ונבלעו אבל אם הבליעו ממי פירות היא מעיקרא בטבעו מכ"ש אם נתייבשו בו שרי ואין בו חשש כלל וראי' לדבר מסי' תס"ג ס"א שאיתא שם וז"ל מותר לחרוך שני שבלים ביחד ולא חיישינן שמא יצאו מים מאחת לחברתה שהם מי פירות ואינם מחמיצין א"כ האיך מצאנו ידינו ורגלנו לאפות מצות מקמח דגן שהיא בליעו ממי פירות מטבעו ובפירוש אמרינן שהיא מי פירות. ואם גם נתיבש עדיין דין מי פירות עליו ואיך לשין אותם במים וכל הפוסקים נקטו סתמא ששיעור חמיצו רק אם שהה שיעור מיל והלא מי פירות עם מים ממהר להחמיץ

ד) תמהתי מאוד על מה שאיתא בתרגום יונתן בן עוזיאל פרשת בא על הפ' ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות שאפו את הבצק בחמה וז"ל ומתאפו להן בחומה דשימשא הלא בפירוש איתא בגמ' פרק כל שעה דף.. שהמצה הנאפה בחמה אינם יוצאים בה הלא כל אכילת מצה היא זכר למצה זו שאפו ביצאם ממצרים וא"כ אדרבא לא יצאו אלא במצה הנאפת בחמה ובשמעוני מתרץ דכתיב כיון שאפו את הבצק "עוגות" מצות" שפירושו חררים גדולים שהמה חייבים בחלה אפילו נאפו בחמה כדאיתא בשו"ע יו"ד סי' שכ"ט ס"ז ובגמרא דברכות מכיון דחייב בחלה מקרי לחם ויוצאין בו אבל באמת זה אינו דהטעם דחייב בחלה משום דאסור להחליפו בשאר עיסה ועיין בארוכה בטו"ז שם ס"ק ד' והוה רק גזרה דרבנן אבל מה"ת פטור מן החלה ולא מצאתי יושב אחר לזה רק דנתנה תורה ונתחדשה ההלכה דכתיב "לחם" עוני וילפינן בגז"ש מחלה דכתיב בה באכלכם מלחם הארץ ודוקא מה שנקרא לחם לענין החלה בזה יוצאים בפסח

ה) מצה זו שאנו אוכלים לזכר על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וכו' הלא גם במצרים כבר אכלו אבותינו מצות עם הקרבן פסח כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ובמצה זו שאכלו לא שייך טעם זה וא"כ מנ"ל שמצה שאנו אוכלין הוא מטעם שלא הספיק וכו' דלמא גזרת הכתוב היא כמו שאכלו מצות במצרים עם הפסח והלא בזמן שבהמ"ק קיים ג"כ היו אומרים מצה זו שאנו אוכלים כדאיתא במתניתין ר' גמליאל אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח וכו' פסח זו שאנו אוכלים וכו' מצה זו שאנו אוכלים וכו' עוד קשה לי יותר שהכתוב אמר שאפו מצות על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ כי גורשו ולא יכול להתמהמה משמע שאם לא נגרשו היו אופין חמץ והלא עברו על בל יראה ובל ימצא שהרי נאמר פרשה זה כבר מקודם במצרים. ולפי סידר הפוסקים יש ליישב שבפסוק י"ד כתיב והי' היום הזה לכם לזכרון וכו' לדורותיכם חקת עולם ואח"כ הזהיר הכ' שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו משמע מזה שנצטוו על חמץ ועל יו"ט ועל אכילת מצה שבעת ימים קאי על חקותכם לדורותכם חקת עולם אבל במצרים לא נצטוו על חמץ רק כמו פסח שני שחמץ ומצה עמו בבית אבל מגמ' פסחים דף פ"ח ע"ב לא נראה כן דאפילו ר' יוסי הגלילי בפסח מצרים חמוצו אינו נוהג אלא יום אחד דכתיב ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים ודריש לא יאכל חמץ היום א"כ לכה"פ ביום הראשון הי' אסור ודוחק לומר "חימוצו" היינו לאכול חמץ אבל לא בבל יראה

ו) במג"א סי' תע"ה ס"ק ד' מוכיח דגם פרוסת המוציא צריך כזית מלשון המחבר והטור ויש לומר דאין מזה שום ראי' לפי מה דאיתא סי' קפ"ח דחייב לאכול כזית פת מה"ת ביו"ט ובשבת ועיין בארוכה במג"א סי' תע"א ס"ק ה' א"כ כיון דאין עושין המצות חבילות חבילות צריך לאכול כזית מוציא כדי לקיים מה"ת מצות אכילת פת ביו"ט ואח"כ אוכל כזית ממצה שני' לקיים מצות בערב תאכלו מצות וכן איתא במרדכי שמטעם זה לוקחין שתי מצות האחת למוציא והאחת למצה וכן איתא בפיוט של שבת הגדול והא דאין עושין המצות חבילות חבילות ילפינן מקרא סוטה