התעוררות תשובה חלק ב קנד

דילפינן מיני' לא הוה אלא עשה דקודם הדבור יעיין ד"ז תוס' קידושין דף ל"ח ע"א בד"ה אקריב בשם הירושלמי דמצה דהוא עשה דקודם הדבור אינו דוחה ל"ת דחדש, והנה עדיין לא מתורץ ר"י ור"ש דלא ילפי היקש דר' אליעזר מנ"ל דנשים חייבות במצה בזה"ז דהיקש בכל מחמצת נאמר קודם הדיבור ולחייב מצה בזה"ז יליף ר"ש מבערב תאכלו מצות ועל בזה"ז אין לנו היקש וי"ל דהדרא להקישא קמא כדאי' בפסחים דף ק"כ ע"ב דאמר רבא הגם דמצה בזה"ז חיובא מקרא דבערב תאכלו מצות אעפ"כ לראב"ע דסבר פסח אינו נאכל אלא עד חצות ה"ה מצוה בזה"ז דאיתקש לפסח משום דהדרא להקישא קמא דעל מצות ומרורים יאכלוהו יעויי"ש ולר"י נמי יכולים למימר דהדרא לילפותא קמא דהיקש כל מחמצת לא תאכלו דמזה יליף ר"י לחייב נשים והדר שבעת ימים תאכלו מצות לילפותא קמא לחייב נשים [כוונתו דהיקש דנשים חייבות מכל מחמצת לא תאכלו מכל מושבותיכם תאכלו מצות נאמר קודם הדבור וא"כ לגבי נשים לא הוה מצות אכילת מצה רק עשה דקודם הדבור חייב ג"כ אבל כיון דגלי לן קרא במצה דהוה גם עשה דלאחר הדבור א"כ הדרינן להקישא קמא מי שישנו בבל תאכל חמץ והוא לאו גם לאחר הדבור חייב ג"כ באכילת מצה בתורת חיוב עשה דלאחר הדבור

] תוס' בקידושין דף ל"ח ע"א בד"ה מקריב מביא בשם ירושלמי קושיא דיבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש, ומתרץ דעשה דקודם הדיבור אינו דוחה עשה דלאחר הדבור, א"נ גזירה כזית ראשון אטיו כזית שני, י"ל דתי' ראשון קאי אליבא דר"ש דילף מצה בזה"ז מבערב תאכלו מצות דנאמר קודם הדיבור אבל לר"י דיליף משבעת ימים תאכלו מצות דנאמר לאחר הדבור לכן מתרץ תי' אחר א"נ וכו' ודברי הירושלמי צ"ע דפסח ומצה נאמרה גם לאחר הדבור בכמה מקומות ויש להאריך בדבר זה והנה סברא החיצונה דעשה דקודם הדבור אינה חמורה כ"כ לכן אינו דוחה ל"ת דלאחר הדבור דחמורה, א"כ לפ"ז עשה שאינו שוה בכל דקילא מעשה השוה בכל כדמצינו כמה פעמים בש"ס לא תדחה השוה בכל א"כ לר"ש דל"ל הקישא דר' אלעזר כדהוכחנו לעיל לחייבונהו נשים במצה לפ"ז הוה מצה מצות עשה שהז"ג ונשים פטורות והוה עשה שאינו שוה בכל אינו דוחה חדש דהוה ל"ת השוה בכל, אבל זה אינו דהא דעשה דוחה ל"ת ילפינן מכלאים בציצית וציצית הוה מ"ע שהז"ג ונשים פטורות והוה עשה שאינו שוה בכל ודוחה כלאים דשוה בכל אבל באמת זה אינו אלא לר"ש אבל חכמים דסברי דציצית גם בלילה חייב והוה מ"ע שאין הז"ג יעויין בתוס' שבת פ"ב דף... א"כ ציצית השוה בכל ואין לנו לימוד על עשה שאינו השוה בכל דוחה ל"ת ששוה בכל א"כ תירוץ ראשון דירושלמי דלא אתי עשה דקודם הדבור וכו' קאי אליבא דחכמים והתירוץ בתרא א"נ קאי אליבא דר"ש דלדידי' עשה שאינו שוה בכל ג"כ דוחה ל"ת ששוה בכל ה"ה עשה דקודם הדבור דוחה לכן מתרץ תירוץ אחר אבל יש להשיב על זה דלמא בשניהם יחד עשה דקודם הדבור ואינו שוה בכל אינו דוחה ל"ת וצ"ל גם ר"ש מודה דגם נשים חייבות במצה דהוה עשה השוה בכל כדכתבנו לעיל

ובאמת קשה להבין דסברת הירושלמי דעשה דקודם הדבור אינו דוחה משום שאיננו חמורה כ"כ, דבפ"ק דיבמות בסוגיא דעשה דוחה ל"ת קאמר הש"ס דכמו דעשה דוחה סתם כ"ת ה"ה דוחה ל"ת החמורה דמה לי חומרא זוטא ומה לי חומרא רבא ה"ה י"ל כיון דדוחה עשה לל"ת מה לי עשה קילא ומה לי עשה חמירא, ועוד דמסברא י"ל איפכא דעשה דקודם הדבור משום דחמירא מאוד ציוה הקב"ה עוד קודם מתן תורה והוה חמורה יותר מעשה דלאחר הדבור, וחנני ה' הערה אמיתית לפ"מ דפסקינן בשו"ע או"ח סי' תנ"ג דעושה עיסה מן האורז ומן החטים יחד אם יש בה טעם חטים יוצא י"ח מצה וידוע פלוגתת ראשונים בזה [יעויין ברמב"ם הל' חו"מ פ"ה ובה"ה שם ובפר"ח] והעיקר נראה מדברי המפרשים לא פני שקיבל האורז טעם דגן יוצא בו דא"כ יהא הדין כך בדברים אחרים שעשה מהם עיסה עם מיני דגן אלא העיקר כי האורז בטבעו נגרר אחר חחטים ע"י שמקבל טעם חטים הוא נעשה ממש כחטה ולאותו טעם אם אוכל רק כזית לבד מעיסה זו יוצא בו ובאמת קשה מנ"ל דבר זה דהא דרשינן היקש לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות דברים הבאים לידי חמוץ אתה יוצא בו חובת מצה ודלמא דווקא דברים הבאים מעצמן לידי חמוץ כגון חמשה מיני דגן אבל לא כגון אורז שנתחמץ ע"י שקיבל טעם מן החטה תחלה אבל דחז"ל פסחים דף כ"ח ע"ב כל מחמצת לא תאכלו הא כתיב לא תאכל חמץ הא ללמד על מחמצת מחמת דבר אחר לפ"ז יש לנו דרש והיקש על זה כל