התעוררות תשובה חלק ב טו

טעם מהבשר ושוב יאסור שאר החלב משום מב"מ וכו' הנה הרשב"א בסוגיא דזרוע בשילה חידש שלמד"א מב"מ לא בטיל ליכא למילף טע"כ מגיעולי נכרים דדלמא משום מב"מ ציותה התורה להגעיל עיין שם דלמד"א מב"מ לא בטיל הטעם של קדירה אף אי הוה קליש ולא הוה טע"כ מידי משהו לא נפקא הנה רב דסבר מב"מ לא בטל לפי"ז סבר ג"כ טע"כ מדרבנן (וכמו שרש"י ז"ל פסק מב"מ במשהו וכן הרמב"ם סברו גם כן שטע"כ דרבנן והתוספות שפסק טע"כ מה"ת סבר באמת מב"מ בטל) וא"כ לשיטתו שפיר לא שייך בשאר איסורים חענ"נ ולא קשה קושיות התוספות [ולר"ת וודאי לרב ונ"נ משום דלרב רק במינו עסיק שם הגמרא אבל שלא במינו אעפ"י שלר"ת נ"נ לרב גופא שסבר טע"כ מדרבנן אפשר לא נ"נ אלא כמו לרב מב"מ שהוה מה"ת ולא בטל ונ"נ כן לר"ת מבשא"מ שטע"כ מה"ת לא בטל וכשיטת מלחמות והרי"ף שרק במב"מ נ"נ ולא במשא"מ) ואולם רש"י ז"ל בסוף הסוגיא דטיפת חלב כתב מפורש דאפילו בשאר איסורין נ"נ וז"ל ובין חלב הנדבק בחתיכת בשר אעפ"י שאין בו כזית וח"ש אסור מה"ת וכ' ונ"נ אלמא משום דח"ש אסור מה"ת הא אי הוה ח"ש רק מדרבנן לא היה נ"נ וא"כ קשה לי לרש"י ז"ל שסבר שטע"כ מדרבנן וסבר חענ"נ בשאר איסורין וכן משמע מתוספ' גדי אסרה תורה וכ' מדפריך לרב כדלעיל מ"מ נראה לי דבאיסורי דרבנן דהוה תרתי דרבנן דכל טע"כ הוה רק דרבנן כמו כן מודה רש"י ז"ל שלא נ"נ וזה מוכח מרש"י ז"ל בעצמו שכתב שאעפ"י שח"ש וח"ש מה"ת כמובן ונסבר שבשלמא בא"ד שגזרו טע"כ לתא דבב"ח גזרו גם כן חענ"נ דבחד גזירה גזרו דיש שייכות זה לזה אבל באיסורי דרבנן נחית חד דרגא די שגזרו שיהא טע"כ ויאסור באכילה ולא גזרו כ"כ שיעשה גם כן נבילה דחענ"נ הוה חומרא יותר מטע"כ כדפירשתי לעיל (וכמו בב"ח בעוף לרמב"ם) וא"כ נסתרה ראיית כת"ס ז"ל סימן נ"ב מרש"י ז"ל שבדרבנן לא אמרינן חענ"נ כי זה דוקא לרש"י ז"ל שסבר טע"כ מדרבנן ובאיסור דרבנן שפיר לא החמירו אבל לאותן פוסקים שפסקו טע"כ מה"ת נוכל לומר שגם דאדרבנן גזרו שיעשה חע"נ ולא מוכרע דאפשר דחענ"נ הוה גופא דרבנן ובאיסורי דרבנן הוה תרתי דרבנן ולא גזרו כמו שהביא טו"ז סימן צ' אבל מרש"י ז"ל אין להביא ראייה לדידן ואפשר לומר כמו שכתבתי לעיל דמה דפסקינן טע"כ מה"ת רק מחמת ספיקא פסקינן כן כמו שהובא בב"י בחענ"נ שהוא רק דרבנן ובאדרבנן לא גזרו כלל בש"א ואע"פ שטעם כעיקר מה"ת אינו נכנס תחת סוג ספק אחר שהמחבר והרמ"א פסקו כן עיין בפמג"ד מ"ח זיל בתר עיקרא ובדרבנן לענין חענ"נ אפשר לא הכריעו להחמיר כמובן וזה דוקא בשאר איסור דרבנן אבל בב"ח דרבנן הוה רק חדא גזירה אטו בב"ח מה"ת וודאי אין להקל ורק לשיטת הרמב"ם לא נ"נ והנה בדרך חידוד אמרתי ורק בקיצור נמרץ הכו"פ הקשה על גמרא דף ק' ע"א שהקשה רב ספרא לאביי מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כרבי יהודה מ"מ כי נתן טעם אפילו כי לא נתן טעם נמי והקשה למד"א במנחות דף כ"ג ע"א בתר מבטל אזלינן א"כ חתיכת נבילה עם חתיכת היתר הוה מבשא"מ אמנם חתיכה ראשונה שנאסרה מהנבילה הוה שפיר מב"מ עם שאר חתיכות שחתיכות האחרות נמי אם יבלעו בהן טעם נבילה יאסרו ועיין ושפיר אי נתן טעם בחתיכה ראשונה אוסר כל שאר חתיכות דהוה מב"מ משא"כ חתיכת נבילה הוה מבשא"מ עם שאר חתיכות ומאי הקשה רב ספרא (הקשיתי זה בילדותי ומצאתי אח"כ בכו"פ) והתירוץ הפשוט שאין הנאסר יכול לאסור יותר מהאוסר כמו שכתב התוספ' אליבא דרב בד"ה גדי אסרה תורה ולא חלב כמובן ועיין ותו אין החתיכה הראשונה שנאסרת יכול לאסור שאר חתיכות משום מב"מ כמובן ולפי דרכינו נוכל ליישב שרב סבר טע"כ מדרבנן וא"כ נוכל כומר שרב סבר דווקא באי' דאו' מב"מ לא בטל אבל באיסור דרבנן בטל כמו שחלקו בזה רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל (תוספות רשב"א וכנה"ג וכו') וא"כ אי נאמר שחתיכת נבילה עם חתיכת היתר שנאסר הוה מבשא"מ ולא נאסר רק מדרבנן וא"כ תו לא אמרינן מב"מ לא בטל ומהתוספות גדי אסרה תורה ולא חלב משמע להדיא שרב אפילו באיסור דרבנן סובר דמב"מ לא בטל וע"כ רב בתר בטיל אזל ולא בתר מבטל כמובן ומיושב קושיא שהבאתי לעיל אמנם יש לחזק הקושיא כי הנה יש לדקדק מאי האי דאמר הגמרא מכדי רב כמאן אמרו לשמעתי' כרבי יהודה מה רצה להשמיענו כאן רב ספרא אי דרצה להשמיענו דסבר רב מב"מ לא בטל זה אינו הא רב בעצמו אמר בהדיה מב"מ לא בטל ומאי נפק"מ להכי