התעוררות תשובה חלק ב קמא

כחטין והמחבר נקט דגן סתם שכולל כל מיני דגן אתי שפיר שג' מהם הם מיני שעורין ואחד מין חיטה ומין שעורה ובל"ס רכוכות ובקועות

והנה לפ"ז קשה לי מה דאי' בסי' צ'.. והוא מגמ' חולין דף צ"ט ע"א דהאי בנר גוזלא דנפל לכדא דכמחא אם לית בי' פילי בצונן שרי ואם הוא צלי או מתובל בתבלין אסור, המחבר פסק כאותן פוסקים דדוקא אם הוא חם והרמ"א החמיר אפילו אם הוא צונן כיון דנצלה או מתובל נתרכך הבשר וצ"ל דמיירי דלא נשאר בו זמן רב ומזה לענ"ד מוכח דבדבר קשה ואין בו בקוע ונפל לתוך משקה אסור ושרה בו זמן רב נאסר המאכל היינו אם המאכל הי' יבש מאוד, ודבר זה למדתי מלשון הרא"ש דכתב טעם על בר גוזלא דנצלה לאסור משום דתאב" הוא לבלוע כוונתו כיון שנצלה ויצא ממנו לחלותו הטבעי "תאב" לבלוע ה"ה גם בזה, לפ"ז דבר רך הגם שאין בו בקוע) או דבר קשה שיש בו בקוע או אם גם שניהם אין בו ונצלה או נתייבש אסורין אם נפל עליהן משקה איסור ושהה זמן רב והנה לכאורה י"ל דוקא אם נשרה המאכל במשקה האסור כאשר הוא באמת בלתיתה דמביא ממנו הרשב"א ראי' או דגן שנטבע בנהר דשרה בו וכן יש לכוון דבר זה בגמ' ההיא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דחמרא ובית מוקף מכל הצדדין ולא הי' מקום שיזוב היין ממנו אז אינו בולע ושרי אבל מלשון המשנה דנקט סתם יין נסך שנפל ע"ג ענבים ומלשון המחבר ג"כ יין גוי שנפל ע"ג ענבים משמע דבכל ענין אסור. והנה אסורין אם שהה זמן רב אם יש בהם טעם ופשיטא שאין יכולין לשער אם יש בחטים ששים פעמים יותר מהיין דלמא לא נבלע היין לגמרי בתוך החטים רק נשאר היין בשטח העליון של חטים כמו שאנו פוסקים גבי מליחה לחומרא דמליח כרותח ואיננו בולע רק עד כדי קליפה ואינו מצרף כולו לבטל בששים וצ"ל דמטעימין לקפילא ולדידן דאין אנו נוהגין ליתן לקפילא אסורין לפ"ז בכל גוונא. והנה הטו"ז סי' קל"ד סק"י כתב כל שיש שהות יותר מזמן מועט מיקרי מרובה עכ"ל ודבריו אמתיים דהא ראיית רשב"א הוא מכתיתת שעורין ופשיטא שאין לותתין כ"ד שעות אבל הש"ך שם סקכ"ז כתב דמעת לעת בעינן כדאי' בסי' ק"ה כוונתו דשם מבואר דכבוש אינו אוסר אלא מעת לעת. ולדידי קשה טובא דברי הש"ך כבוש פירש"י אם נשרה או"ה יחד ובלעו כוונת רש"י דצריך האסור להפליט, וההיתר לבלוע ולהפליט ולבלוע א"א אלא ע"י ביכול וממילא כוונת רש"י בזה שיהא נשרה האו"ה כדי שעורי שהוא כבוש איזה הוה כמבושל וכן היתר שנשרה בכלי של אסור שצריך לצאת הבלוע מכלי ולכנס במאכל זה דוקא ע"י כבוש שהוא כמבושל, אבל אם ההיתר במשקה האסור בעצמו אזי בולע בזמן מרובה קודם מעת לעת כאשר אנו רואים באמת. והנה הא דשרי לאכול בשר באומצי' רק שידיח הדם שעל פניו ולא חלקו הפוסקים שאם שהה זמן רב בדם שעליו שאסור מפני שבלע דם שעליו שפירש, דהתם בזמן מרובה נקרש הדם ואינו בולע בו דהא כבוש ג"כ לא שייך אלא במשקה רך שמתנענע בו המאכל. העולה מדברינו שאם נשרה מאכל שהוא רך אע"פ שאין בו בקוע או מאכל קשה שיש בו בקוע אם גם שניהם אין בו רק שנצלה או נתייבש לגמרי אם שהה זמן רב אסור (הגם שלא הי' כבוש בו) וגם הרמב"ם יודה לזה אם יש בנ"ט ולדידן דלא סמכינן אקפילא אסור בכל גוונא אבל עומד לנגדי דברי הג"א פ"ב דפסחים באות כ"ח וז"ל ודוקא בלתיתה או בטבעי בחישתא אסורים אבל אם נפל מים על חטים אם הם על הארץ במקום מדון שיכלו המים לצאת מהם או בעפר תחוח שיכולין לכנוס בקרקע לא אוסרין דאל"כ לא תמצא לעולם חטים שלא ירד עליהם מים עכ"ל ונראה מדבריו שבמים בעלמא שאין שורין בה אין לחוש על בליעה ובאמת הרשב"א גופי' הובא בב"י או"ח סי' תס"ז בד"ה כתב הרשב"א בסוף דבריו כתב וז"ל ולא דמי לארבא בחישתא שהכל טבעו במים וכל שטובע במים מסתמא שורה בו בו ויש בו להחמיץ עכ"ל ולעיל מזה כתב וז"ל ולתיתה נמי תעיד דשריא לכתחלה עכ"ל (מיירי שם בחטים) ואעפ"כ מביא הרשב"א ראיי' מלתיתת שעורים שהוא אסור ולתיתה דבר מועט הוא כדכ' הר"מ הובא שם בב"י בד"ה ומ"ש רבינו וז"ל דלא מצרכינן אתבקעי אלא בלתיתה שזילפתה מועטת אבל בשריי' מרובה אפילו לא נתבקעו אסורות ואתי שפיר ראיית הרשב"א וכן כתב המחבר כמותו ביו"ד סי' קל"ד על דברי הג"א אלו כתב באמת הב"י באות סי' תס"ו דהוה קולא יתירה ואין לסמוך עליה

סימן קי"ד

שאלה אם מותר לכסות דם חי' ועוף באפר חם

תשובה דבר פשוט שמותר וראיי' מיו"ט שמותר לכסות באפר שחם שראוי לצלות בו ביצה