התעוררות תשובה חלק ב קלג

החופה דאי אפשר בלא"ה משום דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה אין הכוס מעכב בדיעבד אבל בשבעת ימי המשתה שאז אין הברכות מעכבות גם הרמב"ם מודה וצ"ע

סימן ק"ד

שאלה מי שיש לו גן של אילנות ותבואה וכדומה בחוצה לארץ והוא משומר שאין רשות לאדם לכנוס בו אלא ברשות הבעלים אם חייב בלקט שכחה ופאה ואם יוצא בכל שהוא

תשובה הטור ביו"ד סי' של"ב כ' שחייבין בחו"ל בלקט שכחה ופאה והאידנא כיון דאיכא רובא גוים שיקחו אותם פטורים ומביא הב"י ראי' מגמ' חולין מהא דרב ששת דרש לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעופות ועטלפים ה"ה במקום שנכרים יקחו אותן פטורין וכן סתם המחבר בשו"ע סי' של"ב וז"ל לקט שכחה ופאה אם אין עניי ישראל מצוין שם ליטלן אין צריך להניחם ובהג"ה שם וז"ל והאידנא אין נוהגין בהם לפי שרוב גוים ואם יניחם יביאו גוים ויטלום עכ"ל לפ"ז מוכח להדיא שאם יש לו שדה משומר שאין בו אדם יוכל לכנוס בו אלא ברשותו ואין יכולים גוים לכנוס לשם יתנו רשות יתנו לעניי ישראל ללקוט הפאה כהלכות פאה ג' פעמים ביום בבקר בצהרים ובשעת המנחה. והנה הש"ך שם סק"ב מביא הב"י שכ' וז"ל ועוד אפשר לומר ע"כ לא אמרו דבח"ל חייבים אלא בחו"ל הסמוכה לארץ כשם שחייבת בתרומה ומעשרות חייבת במתנות אבל במקומות הרחוקים כשם שפטורות מתרומות ומעשרות פטורות ממתנות עכ"ל לפ"ז הי' קצת מקום לומר שהוא ספיקא דדינא אם חייבים בחו"ל במתנות ופטור משום דהמוציא מחבירו עליו הראי' ואין לדמות זה לזה ששנו בחולין דף... ע"א שספק לקט לקט משום דכ' עני ורש הצדיקו צדק משלך ותנן לו דהתם הבעל בית וודאי חייב בלקט אלא שמסופקים אם גם תבואה זו לקט הוא ועל זה אנו אומרים צדק משלך ותן לו אבל הכא אנו מסופקים אם מחוייב הבעל בית מעיקרא במצוה וגם הוא ספיקא מדרבנן. אבל על זה יש להשיב כיון דב"י גופי' לא כתב זה אלא בתורת אפשר ובשו"ע חזר מזה דאל"כ הו"ל לאשמעינן דבמקום שעניי ישראל מצויים שחייב בפיאה ואעפ"כ אינו חייב אלא במקומות הסמוכים לא"י ומדכ' סתם ולא חילק שפטורין במקום שאין עניי ישראל מצוין משמע אבל במקום שמצוין חייב גם בחו"ל בכל מקום ועוד ראיי' לזה מהרמב"ם שבפ' א' מהל' תרומות כתב שתרומות נוהג בחו"ל רק במדינות הסמוכות לארץ ופרט שם המדינות האלו, ובפ' א' מהל' מתנות עניים כתב סתם הפאה נוהגת בחו"ל ולא חילק בזה לפ"ז אין יכולין לעשות ממה שכ' הב"י בתורת אפשר ספיקא דדינא. והנה פשיטא שצריך להניח פאה בחו"ל אחד מששים כדאי' להדיא בחולין דף קל"ז ע"ב רב ושמואל דאמרי תרווייהו פאה בס' ומוקמינן שם בחו"ל וטעמא י"ל כמו שצותה התורה בארץ ע"ז שיהא לעניים מה לאכול ה"ה שתקנו חכמים בחו"ל זה שיהי' לעניים מה לאכול ואם יאמרו בכל שהוא מה הועילו בתקנתן אבל לסברה הב"י דרק במקומות הסמוכין חייבו חכמים בפאה, קשה דבשלמא בארץ שנער שעניי ארץ ישראל מצוין שם לרוב ומשום זה נותנין בשנער בשביעית מעשר עני כדי שיסמכו עליהם בשביעית עניי ארץ ישראל כדאי' במס' ידים כמו שכ' הרמב"ם טעם זה בהלכות תרומות ניחא תקנו פאה בששים אבל בעמון ומואב ומצרים דלא שייך טעם זה רק משום שהם סמוכין שכיחי בני ארץ ישראל שמה והוה גזירה אטו ארץ ישראל א"כ יהא די בכל שהוא כי מה"ת גם בא"י יוצא בכ"ש וששים גם א"י רק מדרבנן א"כ הוי כמו גזירה לגזירה וצ"ל אי לא הא לא קיים הא, ועוד דיאמרו הא פאה נוהג גם בחו"ל כמו בא"י ודי בכ"ש א"כ גם בא"י די בכ"ש ולא קיימי גם הא לכן תקנו לכל המקומות ששים

סימן ק"ה

שאלה מי שאכל פת לטפל לשאר מאכל באופן שאינו חייב לברך עליו המוציא אם צריך נטילת ידים ואם חייב עליו בהמ"ז

תשובה מי שאכל מאכל ופת טפל לו כגון שאכל פירות גנוסור ומליח ופת טפל לענ"ד אם אכל כביצה פת יש לדון בו ולומר הגם שפטור מברכת המוציא מפני טפלותו מ"מ חייב בנטילת ידים דשייך בזה הטעם משום סרך תרומה כמו בכל פת שאוכל אבל ראיתי בשו"ת רמ"א סי' א' שסבר כמו שפטור מברכת המוציא כן פטור מנטילה ויש ליתן טעם על זה שחכמים לא תקנו נטילת ידים אלא אם עיקר כוונתו לאכול רק הפת