התעוררות תשובה חלק ב קלא

כ"כ לאכול מצה שמורה כל שבעה וגם מוכח דאפילו בדיעבד לא יצא אם איננו שמורה דאי הוה רק מצוה לכתחלה ובדיעבד יוציא לא הי' מחמירין כל שבעה בזה לפ"ז שפיר מיושב קושית הה"מ ופר"ח ז"ל דהקשו על הרמב"ם דפסק בשאר משקים יוצא ולא הוה מצה עשירה כיון דהרמב"ם כתב שכל המשקין בכלל מי"פ ואינם מחמיצים א"כ לא יוכל לקיים בהם מצות ושמרתם את המצות וממילא אינו יוצא בה, ואי"ל דזה גופי' הוה שמירה שלשה בשאר משקין כדי שלא תוכל להחמיץ מעיקרא דהא רבא אמר מצוה ללתות משום דכ' ושמרתם את המצות א"כ אסקה שמירה במה שלשה אותה בדבר שלא יוכל להחמיץ מעיקרא א"כ למה מצוה ללתות אלא ע"כ דצריך לעשות דבר שיוכל להתחמץ, ולפ"מ שכתבנו מיושב דבר זה שהרמב"ם סובר דבעי שמירה משעת קצירה א"כ מקיים מצות שמירה משעת קצירה עד שעת לישה. והירושלמי שסבר במצה מורבכת דהייני שחלט העיסה ברותחין אינו יוצא משום דע"י חליטה לא יוכל לבא לידי חמוץ ולא מקיים בה ושמרתם הולך לשיטתו דסבר דבעי שמירה רק משעת לישה כדהובא בתוס' ביצה דף ב' ע"א בד"ה גזירה שמא יעלה ויתלוש בשם הירושלמי מדכ' ושמרתם את המצות אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם שדווקא מלישה ואילך מותר מלאכת אוכל נפש משעה שמצה בעי שמירה מוכח דירושלמי סבר דאינה צריך שמירה משעת קצירה יעויי"ש בתוס' דמביא גם דרש אחר צ"ע

סימן ק"א

שאלה אם מותר לתקוע בר"ה לאחר שיצא ידי חובתו עוד

תשובה באו"ח סי' תקצ"ו כתב הרמ"א וז"ל אחר שיצאו בזה שוב אין לתקוע עוד בחנם וכתב המג"א שם סק"ב שכוונת הרמ"א שמשום שהוא שבות לתקוע בחנם וכן נראה מדרכי משה והטו"ז חולק על דברי הרמ"א ורבותינו האחרונים ז"ל כתבו על זה בתשובותיהם, והי' נראה לומר לפי פשוטו כיון שכבר יצא ידי חובתו ומה לו לתקוע עוד בחנם ואם גם נאמר שיש בו קצת מצוה מ"מ להני פוסקים שהוא אסור שבות מחלל יו"ט בזה ומה לו להחמיר בדבר גם אם נאמר שיש בו קצת מצוה מ"מ אינו מחוייב בו. ולהכניס עצמו בפלוגתא דרבוותא שאמרו שיש בזה איסור שבות, וראיתי להגהות שיר מעון באו"ח שמדקדק על דברי הרמ"א שכתב וז"ל ולאחר שיצאו בזה שוב אין לתקוע בחנם תיבת בזה מיותר, וכתב וז"ל ויש לפרש "בזה" שוב אין לתקוע דהשופר הזה הוקצה למצותה וסתמא מי שתוקע עוד יש לו הנאה מזה כדרך העולם או קצת הנאה לכה"פ לכן אסור לתקוע מפני שהוקצה למצותה' ואין מוכרח דסבר הרמ"א דמשום אסור שבות עכ"ל הגם שלפי הנראה מד"מ טעמו משום שבות הוא, לפ"ז אפילו בשופר שלא תקעו בו כלל לשם מצוה אסור לתקוע אבל קשה לי מאוד ממ"נ אם הוא אסור שבות ודבר זה נובע מסי' תק"צ שהביא הטור בשם הרמב"ן שאמר שתוקע שהחמיר לתקוע עוד הפעם עבר משום שבות א"כ האיך מביא הרמ"א שיש מקומות נוהגין לחזור ולתקוע ל' קולות ולאחר זה אין לתקוע בחנם כיון שיש בו משום שבות האיך מותר לתקוע ל' קולות כיון שאין בו משום חיוב. ונ"ל ליישב בע"ה דמצינו גבי מילה בשבת בזמן שעוסק במילה מותר לחזור גם על ציצין שאין מעכבין את המילה וכיון שסילק ידו מן המילה אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין כדאי' ביור"ד סי' של"א ס"ב וא"כ הכי נמי בזמן שהוא בבהכ"נ דעוסק במצות תקיעה מיושב ומעומד בתפלות השייכין מותר להחמיר ולתקוע עוד קולות להידור המצוה או מטעמים אחרים שנתנו הפוסקים על זה אבל כיון שסלק סדר התפלה ותקיעות אסור לתקוע עוד, זה יוכל להיות סברת הרמ"א ולסברת הרמב"ן כיון שאין צריך לחזור הוי תקיעה אז בחנם לגמרי באמת אסור משא"כ שנוהגין ע"פ מנהג שיש לו טעם שייך עוד למצוה והמ"א כתב שם בשם של"ה שנוהגין לתקוע מאה קולות ואמר בני הבחור זלמן נ"י רמז על זה כל העמים תקעו כף "כף"בגימטריא מאה

סימן ק"ב כדת מה לעשות בשבת במקום שאין עירוב ומנהגם למול בבהכ"נ ברב עם בשבת קודש. הנה כבר התעורר הטו"ז סי' שמ"ט באו"ח שנוהגין להוליך התנוק פחות פחות מד' אמות ע"י כמה בני אדם אבל להכניס מרשות לרשות אין זה מועיל והאבן עוזר שם כתב עצה טובה שיעמידו כלי שהוא גבוה ג' אפילו אם הוא רחב ד' אם