התעוררות תשובה חלק ב קכט

בירך אז שבע ברכות אז אין מקום לברך בסעודה שלישית: ועוד נ"ל אם נמשך סעודת צהרים עד אחר חצות שהוא זמן מנחה וגם אין החתן דורש בסעודה שלישית אז אין לברך שבע ברכות לשני הטעמים הגם שאין אנו יודעין בבירור אם טעמים אלו טעם המנהג מ"מ כיון שרבותינו ז"ל נתנו טעמים אלו בל"ס השכילו ברוח הקודש טעמים האמתיים ולו יהא אלא ספק, ספק ברכה להקל

סימן ק'

בסוגיא דמי פירות (פסחים דף ל"ה ע"ב

) אמר ר"ל עיסה שנלושה ביין שמן ודבש אין חייבין על חמוצה כרת א"ר פפא ור"ה ברי' דר"י טעמי' דר"ל משום דכ' לא תאכל עליו חמץ וגו' דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה חייבין על חמוצה כרת והא הואיל ואין אדם יי"ח דהו"ל מצה עשירה אין חייבין על חמוצה כרת, ומסיק שרב אידי בר אבין אמר להו דרדקו היינו טעמי' דר"ל משום דהו"ל מי פירות ומי"פ אין מחמיצין, דקדקו רבותינו האחרונים ז"ל כפל הלשון משום דהו"ל מי פירות, ועוד ר' פפא ור"ה בר"י תלמידי רבא היו וכי לא ידעו מה דסבר רבא רבם דמי"פ אין מחמיצין, ועוד יש לדקדק מה לשון דרדקי שפירושו תנוקות זה שייך לומר אם טעה בשקול הדעת והשיב לו דרדקי שדרך הדרדקי שלא להבין ולהשכיל הדבר לאמתו כי דעתו עדיין איננו שלימה להבחין באמתת הענין, אבל כאן שהם סברו טעמי' דר"ל מהיקש זה שחמץ אתקש למצה מה שייך בזה דרדקי אם גם לא ידעו הברייתא המחהו וגמעו וכו' הלא הרבה ברייתות היו נעלמים מהאמוראים כמבואר בכל הש"ס ונ"ל ליישב עפ"מ דאי' בירושלמי הא דתנן תפוח שרסקו וחמצו בה העיסה אסורה ומביא הירושלמי (פ' כל שעה בשמעתין) ר' יוסי מתיר ומסיק הירושלמי עד כדון לא פליגי אלא במי תפוח אבל בתפוח עצמו שרסקו והחמיצו בה העיסה כולהו מודי דשרי, והנה טעמי' דירושלמי צריך באור הלא התפוח עצמו יש בו הממשות בעצמו וכל העולם מודה גם סתם מתני' דאינו מחמיץ ושרי ומי תפוח שאינו ממשו ואינו אלא זיעה בעלמא, והראיי' שאין מברכין עליו אלא שהכל ולא בורא פרי העץ א"כ למה במי תפוח סבר התנא קמא שמחמיץ ואסור ותפוח גופו סבר שמותר, וצ"ל היא הנותנת התפוח עצמו שרסקו שיש בו כח התפוח עצמו שרסקו אינו מחמיץ כלל, אבל מי תפוח שאינו אלא זיעה בעלמא שנחלש כחו מחמיץ קצת להיות חמץ נוקשה וראיי' מחרדל ומחרוסת שאם נתן קמח וחרוסת תשרף מיד שהיא מחמיץ מיד שהוא חריף ואם נתן בחרדל תאכל מיד שהטעם שחרדל חריף מאוד ומעכב חמוצו. והנה ידוע שבכל הפירות מימיהם אינן כמותן אלא הוי זיעה בעלמא חוץ מזיתים וענבים היינו שמן ויין וגם בדבש הזב מהתמרים סבר בה"ג דמברך עליו בורא פרי העץ משום שהוא גוף הפירי ורק מה שיוצא ע"י רסוק מהתמרים זה הוה רק זיעת הפרי ועל זה מברך שהכל א"כ ר' פפא דייק מלשון ר"ל דקאמר אין חייבין על חמוצו "כרת" משמע הא חמץ נוקשה הוי כדדייק רש"י ותוס' דבר זה מלשונו (רק הר"ת סבר דמיירי בנליש עם מים) וא"כ כיון שהם חשובין יין שמן ודבש כפירי עצמו כאשר בארנו (כי ר"ל נקט סתמא דבש כל דבש אף הזב מהתמרים) וכסתמא דקרא ארץ זבת חלב ודבש דמיירי בדבש הזב מהתמרים א"כ אפילו חמץ נוקשה לא הוי כמו שאם רסוק התפוח בעצמו מפני שגוף הפרי הוא וה"ה יין שמן ודבש הוא גוף הפרי ומלשונו מוכח דחמץ נוקשה הוי לכן רצה ר' פפא לומר מטעמא דהקש דאתקש חמץ למצה כיון דהוה מצה עשירה לא הוה חמץ גמור ואינו חייב אדם משום חמץ גמור, ויש לבאר עפ"מ שהביא הא"ז שיטות מהר"ל שאם אוכל מצה עשירה אינו מקיים מצוות לחם "עוני" אבל מצוות בערב תאכל מצות הוא יוצא ויאכל לכה"פ מ"ע אם אין לו אחר אבל אם אינו בא לידי חמוץ אינו יוצא כלל בזה משום מצות מצה א"כ כיון שאינו יוצא בישו"ד משום דהוה מצ"ע אבל מצות מצה מקיים ה"ה שאינו חייב עליו אם הוא חמץ משום כרת אבל אסור מה"ת כמו תערובות חמץ שאינו חייב כרת ועובר בלאו ועל זה השיב להם דרדקי היינו תנוקות שאין להם דעת לדמות מלתא למלתא היטב דהו"ל מי פירות הגם שלענין תרומה וברכה חשוב כפירי גופי' אבל לענין זה הו"ל מי"פ ומי"פ אין מחמיצין חמץ גמור רק חמץ נוקשה כך סבר ר"ל משא"כ בפרי גופה דאפילו חמץ נוקשה לא הוי שחרדל חריף יותר מאד. ובירושלמי מיירי שחמוצו בתפוח גופו משא"כ כאן

בדף ל"ו ע"א אריב"ל לבני' ביומא קמא לא תלישו