התעוררות תשובה חלק ב קיז

הנה רבא אמר בקדשים טעם כעיקר דאורייתא ילפינן מדכתיב כל הנוגע בהם יקדש, יקדש להיות כמוהו שאם פסול תפסל, ואם הוא חמור יאכל כחמור ממנו כגון אם נבלע חטאת הנאכל ליום ולילה אחת בשלמים שנאכל לשני ימים ולילה אחד תאכל כחמור היינו כחטאת ליום ולילה, או אם נבלע תודה הנאכל יום ולילה בשלמים מכש"כ אם נבלע קדשים בחולין, ונסתפקתי בשני פסחים ששניהם שווין בקדושתן בכל ענינים אם אחד נתבשל ונבלע ממנו טעמו בהשני שהוא צלי אש אם נאמר בזה טעם כעיקר דאורייתא ואסור הצלי כיון שאין לאו דמבושל שייך לקדשים רק מצוה פרטית בקרבן פסח לבד שצריך דווקא צלי אש משא"כ שאר קדשים שנאכלים צלי שלוק ומבושל כאשר מוטעמים לו יותר וה"ה שאסור בשבירת עצים ולהוציא מחוץ לחבורה שהוא מצוה פרטית ולא שייך בי' קדשים ולפ"ז דאין שייך בזה טעם כעיקר דאורייתא מתורץ מה שהקשה הגאון (עיין צל"ח פסחים פ' כיצד צולין) ויש לומר דזה דוקא לגרסא דילן מ"ט ריחא בעלמא הוא משמע שריחו מיהו איתא רק לאו מילתא הוא אבל הר"ש לא גרס ריחא בעלמא הוה רק סתם מ"ט ריחא לאו מילתא הוא ואנו קיימינן בדברי דר"ש על הא דתנן נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו לרב דאמר ריחא מילתא הוא אפילו בלא חזר אליו יהא אסור משום ריח דמפעפע למעלה בו אבל לפ"ז ניחא כיון דזה אינו שייך לקדשים צלי אש ומבושל הדרינן לטעם כעיקר דרבנן ואוקמוה בפסח אדאורייתא שלא להביאו לידי פסול ונותר

נסתפקתי מי שיש לו בפסח על שולחנו בנו ובן בנו מי קודם לשאול מה נשתנה דהא בתורה כתיב בנך משמע שעיקר קפידא בבנו אבל לפ"מ דפסקינן עיין יו"ד ריש הלכות תלמוד תורה סי' רמ"ה הגם דלכל מילי דמצות האב על בנו ואיננו על בן בנו מ"מ ללמדו תורה מחוייב לבן בנו כבנו, היינו החיוב שיש על בנו ללמדו יותר משאר איש ישראל כגון אם אינו יכול ללמוד עמו חייב לשכור לו מלמד מדכ' והודעתם לבניך ולבני בניך יעויי"ש ולפי"ז כיון דעיקר ספור יציאת מצרים יסודו כדי להעמידו על דת האמת לקבל התורה וללמדה א"כ שוה בן בנו לבנו, ולשון המשנה וכאן הבן שואל ולא נקט בנו שואל, אבל ממה דתנן ואם אין דעת בבן שאביו מלמדו משמע דמיירי מבנו, דהנה מסתברא דשאלות הבן קאי על בן שאיננו בר מצוה וראיי' לדבר מדכ' בפ' ואתחנן והי' כי ישאלך בנך מחר שאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם ולא אמר לנו ולהלכה אין נפקא מיני' כי בל"ס בנו קודם לבן בנו וקרוב קרוב יותר קודם ללמדו תורה ואם אינו יכול ללמוד עם שניהם, בנו קודם כמו שהוא קודם לבנו ללמד עצמו כדאי' שם בהל' מלמדים ס"ג ואם בנו בר מצוה י"ל שבן בנו הקטן קודם וכל זה בבן בנו אבל בבן בתו אין חיוב כמו בן בנו אבל לפ"מ שהוא בש"ך שם סק"א גם בן בתו חייב להקדים לשאר אדם ה"ה בזה

סימן פ"ח

שאלה אם מותר למכור חמץ השוה הרבה ערב פסח לנכרי בדבר מועט

תשובה למכרו הרבה יותר משויו פשיטא דשרי דאין דין אונאה בגוי דעמיתיך כתיב ולמכרו בדבר מועט י"ל קשרי דאנן סהדי דגמר ומקני כדי שלא יעבור על בל יראה כשיטת התוס' לענין מכירת פרה המבכרת ופסקינן בהלכות בכור בהמה טהורה (יו"ד סי') דמותר למכרו בדבר מועט, אבל י"ל לפי סברת הרב המגיד בהלכות אישות... דהא דאמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות היינו דוקא זנות דאורייתא אבל באיסור ביאה דרבנן דקילו להו אינשי איסור דרבנן ובזה לא אמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות: ה"ה הכא כיון שיודע שמבטל חמצו ואינו עובר עוד בבטולו מה"ת בבל יראה, רק מדרבנן חייב לבערו ואיסור דרבנן קילו להו אינשי ואינו גומר ומקני בדבר מועט וע"ז השיב לי בני הבחור המופלג כה"ר זלמן נ"י דאם מוכר חמצו אחר הביטול אם מקפיד למכרו בסך מרובה ובזה מראה שחשוב החמץ בעיניו ולא הוה כעפרא דארעא ע"כ בטל בזה הבטול דמעיקרא ועובר בבל יראה מה"ת וממילא גמר ומקנה בדבר מועט

סימן פ"ט

ליישב הני רבנים הגאונים הקדושים זצ"ל שדרו בצפת עיר הקודש ולא עלו בקודש למעלה לירושלים מתחלת ביאתם שמה, והא תנן הכל