התעוררות תשובה חלק ב קטז

דם שבישלה מותר מה"ת אם אמנם כתיב כי הדם הוא הנפש ואני נתתי' לכם לכפר על המזבח וכיון שבשלו אינו ראוי לכפרה מ"מ לא יהי' גרוע מדם האברים שאינן ראוי לכפרה (דרק דם הנפש ראוי לכפרה וחייב כרת עליו ואעפ"כ דם איברים בלא תעשה ולמה יהי' דם איברים שבישלה רק מדרבנן הלא אדרבה מצינו שרק ע"י בשול חייב כגון חלב חי, ובשר בהמה חי אם אכלו פטור משום שהוא שלא כדרך אכילתן והנאתן ורק ע"י בשול חייב מכש"כ דם בעיני' שאינו ראוי כ"כ לשתיי' אם מבשלו הוא טוב יותר, וי"ל דלמדו דבר זה מדגלתה התורה דחלב מותר הגם שהוא מדם, ומוטב ומוטעם יותר החלב לשתותו משתיית הדם כידוע ואעפ"כ התירה התורה דם זה מפני שנשתנה ונעשה חלב הגם שנשתנה מאוד לשבח כיון שאין הדם בעין כי טבעו שנוצר ה"ה אם נתבשל הדם שנשתנה מטבעו שנוצר ג"כ מותר ומחלב גופי' שנעשה מדם איברים ג"כ, שמותרת למדו ג"כ שדם שבישלו שמותר. והנה כל זה למ"ד דם נעכר ונעשה חלב אבל למ"ד איברים מתפרקין החדוש שהוא בחלב שנפרש מהבהמה שעודנה חי' והוא אבר מן החי והתירו התורה כדאי' בגמ' שם, ולמ"ד שסובר איברי' מתפרקין ולא באה החלב מהדם אין לנו למוד שהוא דם שנשתנה מותר ולא באה החלב מהדם ובאמת דם שבישלו אסור מה"ת ומכש"כ מבשר וחלב שחייב עליהם רק אחר שנתבשל. והנה הרמב"ם פסק כאותו מ"ד איבריה מתפרקין ושפיר פסק לשיטתי' שדם שבשל מה"ת אסור אבל להלפתא צריך עיון שאנן פסקינן בהלכות נדה כמ"ד איברי' מתפרקין שאפילו אינה מניקה כל כ"ד חודש אין לה ווסת קבוע ואעפ"כ נקטו הפוסקים שדם שבשלו מדרבנן וצ"ע

סימן פ"ז איזה גרגרים בסוגיא דריחא מלתא (פסחים דף מ"ו ע"ב

) התוס' הקשה על רש"י דסבר דגם לוי מודה דלכתחלה אסור, מה מקשה הגמ' מאין צולין שני פסחים כאחד דמשמע לכתחלה הא לכתחלה גם לוי מודה, ויש ליישב לפ"מ דאי' בתוס' פ' כיצד צולין דלמ"ד כבדא עלוי' בשרא אפילו בדיעבד אסור האיך צלו הפסח על כרעיו ועל קרבו דהוה כבדא עלוי' בשרא, ותירצו דמצות צליית פסח דכתיב על כרעיו ועל קרבו העמידו על דאורייתא ואי' בתוס' ע"ז דף ס"ו ע"ב דבמרדא של נכרי אינו בן יומו שרי לאפותו דהוה דיעבד כיון דהנכרי לא ישמע לנו לעשותה חדשה בכל פעם, וידוע דפסחים היו הרבה כדאי' בגמ' דפעם אחת מנו כוליות של פסחים והי' ערך של ששים רבוא, א"כ הוה דחוק להם תנורי פסחים והוה כדיעבד ולמה תנן אין צולין אלא ע"כ משמע אפילו בדיעבד אסור, ויש לדחות דווקא איסור דרבנן התירו אבל כיון דמודה לוי דהוה משהו לכה"פ ובקדשים אין מבטלין איסור לכתחלה דאורייתא כדאי' בתוס' חולין בסוגי' דזרוע בשילה א"כ לא קשה ללוי דברייתא מיירי רק לכתחלה משום דהאיסור דאורייתא, ויש ליישב דוקא בקדשים לבטל כגון חטאת בשלמים כדי שתהא נאכל לשני ימים מכש"כ בחולין או כגון זרוע בשילה שמבטלין טעמו בהאיל הגם שהאיל הוא קדשים ונאכל לזר מ"מ הזרוע אסור לזר לאכול וחייב עליו אם אכלו כדכ' וזר לא יאכל קודש והתורה קראה לחזה ושוק שניתן לכהן תרומה כדכ' פ' תצוה כי תרומה היא ותרומה יהי' מזבחי שלמיהם ותרומה קרוי' קודש כדכ' ואיש כי יאכל קודש בשגגה דקאי על תרומה וה"ה הזרוע לגבי זר דאסור לאכול ממנו ממקומו הוא מוכרח דאי היה מותר לזר אם נותן לו הכהן מה חידוש היא לזרוע בשילה שמותר לבשל עם האיל שאוכל הזר הלא גם הזרוע בעצמו מותר לאכלו אלא עכ"ח דאסור והוה ביטול אסור דאורייתא, אבל בשני פסחים שניהם שווין בקדושתן והאיסור כאן רק שלא לאכול שלא למנוייו וזה אין איסור ששייך לקדשים, כמו שעובר על לאו שלא להוציא חוץ לחבורה ומצוה פרטית בו, זה דומה לשאר איסורין ומותר מה"ת לבטל, ולפ"ז נדחה מ"ש בהתעוררות תשובה (סי'..) כיון שאינו אלא טעם מאיסור עשה שאינו אלא מדרבנן התירו בקדשים לכתחלה שהאסור בזה שלא למנוייו ובזה לא שייך לומר שהתירו לכתחלה משום קדשים אבל י"ל דהטעם שהטילו חכמים איסורי דבריהם בקדשים היינו כדי שלא להביא קדשים לידי פסול ואם נאסר משום שלא למנוייו א"כ באה הפסח לידי פסול לכן התירו גם איסור זה, אבל נדחה מ"ש שם לתרץ דגזרו ריחא בפסחים דהוא קדשים משום טעם כעיקר דאורייתא דבפסחים ששניהם שוים בקדושה לא שייך טעם כעיקר דאורייתא.