התעוררות תשובה חלק א צז

הוא שבחו יתברך לכן אין כל כך קפידא ויש כאן דבר חידוש שהלל ביו"ט מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות כדאיתא בתוספות סוכה ל"ט ע"א בד"ה מי וברכת יהללוך בהלל גם ביו"ט אינו אלא מנהגא כדאיתא בפרק ערבי פסחים במתני' ולגבי נשים ביו"ט תרי מנהגא כי כל גופא דקורין הלל הוא שנהגו כשיטת ר"ת וכיון שנהגו כן לקרות כשיטת ר"ת שנשים יכולות לקיים מעשהז"ג ממילא מברכין אמנהגא דידהו כשיטת ר"ת דעל מנהג מברכין ובר"ח שכל ההלל מנהגא הוה לגבי נשים ברכת יהללוך תלתא מנהגא ורעפ"כ מברכין. והנה נהגו בהרבה מקומות בסליחות בפסוקי שמע קולינו שהחזן חומר כל פסוק ופסוק בקול רם והציבור עונים אחריו כל פסוק ופסוק רק פסיק יהי' לרצון אמרי פינו אומר כל אחד ואחד בלחש וטעמא בעי' ונלע"ד עפ"י מה דאיתא בשו"ע (או"ח קט"ז בשו"ע וברמ"א) דפסוק הנכתב בלשון יחיד מותר ברבים לשנותו ללשון רבים דרך תפלה ויען בפסוק יהיו לרצון הוא כתוב בלשון יחיד יהי לרצון אמרי פי ואנו מתפללים יהיו לרצון אמרי פינו בלשון רבים כמו כל הפסוקים שם היו שרי מ"מ כל אחד אומר בעצמו בלחישה וממילא דינא רק כיחידים שאומרים ומותר לומר בלשון רבים וחוששים לכתחלה כיון דאינו אלא מנהגא לאומרו להחמיר שלא לשנותו ברבים משא"כ מה שתקנו חז"ל בפרוש דגם לכתחלה מותר. סי' קכ"ג שאלה מי שאוכל בלא נטילת ידים בשוגג אם מותר להאכילו הנה מבואר בגמרא חולין (דף ק"ז ע"ב) ובשו"ע במג"א (סימן קס"ג) דלאוכל במזיד בלי נטילת ידים אסור להאכיל משום לפני עור, והנה יש להביא ראייה דגם אם עושה האיסור דרבנן בשוגג אסור להכשילו מגמרא ע"ז דף כ"ב ע"א דמקשה ותיפוק לי' משום לפני עור אהא דלא ישכיר לכותי שדהו מפני שהכותי עושה מלאכה בחול המועד ולפוסקים מלאכה בחוה"מ דרבנן וכן הוא שם להדי' בתוספות ד"ה ותיפוק לי' וכו' והכותי בדעתו שמלאכה בחוה"מ היתר גמור ואומר מותר לכל הפחות שוגג הוא דע"כ לא פליגו רבותינו האחרונים זצ"ל רק אם אומר מותר נידון כאונס אבל כשוגג ודאי הוא לכהפ"ח משם מוכח דכהכשילו באיסור דרבנן שעושה בשוגג גם כן אסור והנה ראיתו לגאון (כ"ס ז"ל) בתשובותיו או"ח מפרש דכן מקשה הגמרא למה לי' למימר מפני חשדא היינו מפני שנקראת על שמו ויאמרו שהוא עושה לישראל בשכיר יום תיפוק לי משום לפני עור דהוא איסור דאורייתא לו כהמכשיל וכהסבירו דמכשיל באיסור דרבנן המנכשילו עובר מנדאורייתא בלפני עור דלא יהא גרע במכשילו באיסור דרבנן ממה שנותן לו עצה שאינה הוגנת א"כ מקשה הגמרא למה לי למימר מפני שנקראת על שמו שהוא רק משום מראית עין ותיפוק לי' שעובר המשכיר לי שדהו מדאורייתא על לפני עור, ולפי מה שדקדקנו הא דאסרו חז"ל מפני מראית העין החמירו שאפילו בחדרי חדרים אסור משום לא פלוג וגם על מראית העין באיסור דרבנן כגון הא דלח ישכיר דיחשדוהו שהוא בשכיר יום אצלו הוא גופא רק מדרבנן אסור וגבי דם שעל הככר גוררו שהיא נראה כדם ויחשדוהו שאוכל דם הגם שבלאו"ה אין שום אדם אוכל דם שנפשו של אדם קצה בהם וכדדרשי במתני' סוף מכות, ואעפ"כ גזרו עליו משום מראית עין וגם מי שיצא באמצע סעודה לעשות צרכיו לקטנים שצריך ליטול ידיו בפני המסובים גם לשתיה שלא יחשדוהו שלא נטל ידיו, וכל חיוב דנטילת ידיו בזה איננו אלא דילמא יאכל גם כן יען שהוא באמצע הסעודה וכל נטילת ידים גופא מדרבנן, והנה כל זה מצינו אם עושה מעשה בפועל דהוא גורם שיוכל לחשדו גם אם הוא חשש רחוק אבל גם שהחמירו חז"ל במצוה דרבנן על מראית עין אפילו הנחשד אינו עושה שום מעשה כי האי דחצר שיש לו שני פתחים צריכה שתי נרות דיאמרו מדלא אדליק בהאי בהאי נמי לא אדליק, וצריך לעשות מעשה כדי שלא יחשדוהו ויש לדקדק דלמה לא יאמרו הא דבהאי לא אדליק משום דאדליק באמת בפתחא אחרינא והרי הוא לא עבד שום מעשה דגורם לחושדו מ"מ הצריכו להדליק בשני הפתחים, ולמה החמירו חז"ל כל כך לכן נראה לענ"ד דהא להיות נזהר שלא יחשדוהו זה הוא חיובא מדאורייתא משום דכתיב והייתם נקיים מה' ומישראל וכדתנן במתני' שקלים פרק ג' משנה ב' שצריך אדם לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי שמים שנאמר והייתם נקיים וכן הוא אומר ימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, לכן החמירו בו חז"ל כי כל חשדא הוא ענין דאורייתא ויש לדקדק מהו ואומר וכ"מ שמקשו הש"ס מאי ואומר ויש להסביר דיש לומר דווקא בפני ישראל היינו החשובים צריך ליזהר לצאת ידיהם אבל המון עם שדרכם בכן וכן אפילו למרע"ה חשדו ואינם כדאים להחשיבם ליזהר מהם