התעוררות תשובה חלק א פה

האוכל ולא על השרצים לא שייך אחשבי' ובזה ניחא הא דאכל נמלה ופיטיתא דאחז"ל דחייב והרא"ה גופו מקשה מגמרא זו ומתרץ דהתם שאני דאחשבי' אכילתו לפ"ז בנידון דידן שהזבובים נופלים למאכל מלמעלה ובקל נכרים הם כי אינם מתערבים במעלה לא שייך בו ביטול כלל ומהגאון מוהר"ש סופר זצ"ל אבדק"ק קראקא שמעתי דהא אין כוונתו על אכילת השרצים כלל רק על המאכל והוא אוכל אותם כמתעסק, רק שמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן כהנה, אבל בשרצים אלו הפגומים שאינו נהנה כלל ממילא הדרן לכללא דמתעס' פטור וזה י"ל באוכל מאכל ואינו עולה על דעתו שיהיו בו תולעים או מולבין וצ"ע בפלפול זה

סי ק"א (בדין יו"ט שני.) מרגלא בפומי דאינשי דבא"י עושין יום אחד ובחו"ל שני ימים, וכן נמצא שגירת לשון זה בפוסקים ז"ל אבל מהרמב"ם קידוש החדש נראה להדיא דתלוי רק במקום שהגיעו השלוחים אז אפילו בחו"ל עושים יום אחד והיכא דלא הגיעו אפילו בא"י עושים שני ימים, ובגמרא לא מצינו רק לישנא ימים טובים של גליות והכוונה שנתפזרו ישראל ולא מטו שלוחים להם, ובתשובות הגאונים איתא שגם מימי יהושע בן נון התחילו מיד שני ימים היכא דלא באו השלוחים רק בימי מנשה במדבר שהיו כל ישראל יחד, אבל ראיתי בריטב"א סוכה פ"ד שבא"י עושים יום אחד ובחו"ל שני ימים וחכמים תקנו בא"י שרוב עושים יום אחד שהגיעו שלוחים ונהגו הכל כמו הרוב ובחו"ל שרובא עשו שני ימים ינהגו כולם בשני הימים כמו הרוב ושפיר שגיר' ליש נא דעולם ויעוין בברכי יוסף או"ח סימן תצ"ד

סי' ק"ב ראיתי בספר מטה אפרים שמיקל בתענית צום גדלי' כמו ת"ב שנדחה ואולי כיון שלפעמים עיברו לאלול קבעוה תמיד ביום ג' תשרי שהוא מיום למ"ד אלול ג' תשרי שנהגו בו תמיד קודש ועיין בכגון זה בתוס' ר"ה דף י"ט ע"ב בד"ה מימות) דגדלי' נהרג בר"ה ומחמת יו"ט לא קבעו התענית באותו יום ונדחה לאחריו, אבל לע"ד כיון דמוזכר בקרא צום השביעי ומעיקרא תיקנו אותו ביום של אחריו עיקר חיוב להתענות באותו יום ואין לו דין כמו תענות שנדחה מעיקר חיובו של אותו יום כגון ת"ב שחל בשבת שנדחה מיומו ליום יו"ד, ורבי באמת סבר הואיל ונדחה ידחה, הגם שהפרעניות הי' ביום ר"ה אבל עיקר חיוב התענית קבעו ביום של אחריו, וי"ל ולישבו דבפסוק כתיב באחד לחודש בא ישמעאל בן נתני' ופשיטא שגדלי' שהיה בארץ ישראל וכן ירמי' הנביא שקבל מצפני, הנביא לא היו גדולים מהם בבבל בין החרש והמסגר וידעו בקביעא דירחא ולא הי' רק יום אחד ר"ה ונקבע התענית למחרתו, אבל אנן שיש לנו באר"י ובחו"ל שני ימים ר"ה ממילא נדחה עתה מעיקר יומו ויש לו דין נדחה אבל מגמרא ר"ה דף י"ח נראה להדיא דמעיקרא קבועה ביום שלישי בתשרי ולא שהוא נדחה מיומו דהגמרא קאי שם, לומר דאיסור בתענית ביום ב' בתשרי משום שהוא יום שלפני ג' בתשרי שהוא תענית גדלי' בן אחיקם וע"כ קאי בזמן שלא הי' ר"ה אלא יום אחד דאי לאו הכי אסור להתענות משום יו"ט של ר"ה גופא ואעפ"כ מקשה שיהא אסור משום יום שלפני גדלי' משמע שמעיקרא קבעיה בג' בתשרי לא הי' ר"ה ואעפ"כ לא קבעוהו ביום ב' אלא ביום ג' מוכח דביום ג' בעשה המעשה וקאמר שם צום גדלי' דברי קבלה הוא וא"צ חיזוק מוכח להדיא דמדברי קבלה קבעוה בג' ואזיל כל ההיתר בבירא והי' לששון ולשמחה ביום ג' בתשרי בב"א

סי' ק"ג הא דמתמה ח"צ על רבינו המחבר (סי' תרע"א) שנקט דמברכינן ומדליקין כר חנוכה בבית הכנסת הלא המחבר נקט בהלכות ראש חידש דנוהגים בכל מלכות ארץ ישראל וסביבותיה דאין מברכים על הכל דר"ח דהוא אינו אלא מנהג, יש ליישב דנהגו להדליק בבהכנ"ס דאולי יש הרבה שאין להם מקים להדליק ואין רואין כר חבושה בפרט לדידן שמדליקים בפנים ממש ואין רואים הנרות רק ממי שיש לו חלון בר"ה ואיתא בהגהת מרדכי בשם ר' משולם דאם הוא שרוי בין הנכרים צריך להדליק ולברך דחייב אדם לראות הנירות וכן מביא המחבר בשם יש מי שאומר הלכתא הוא לכן מדליקים בבהכנ"ס ומוציאם הש"ץ בברכה ורואים הנרות, ועי"ל כיון דאנו כלנו מדליקים בפנים ממש ואין מקיימים עיקר תקנת חכמים בפרסומי ניסא לרבים רק הבני בית רואים אותם ולכמה בני אדם שהמה ערטילאים ואין להם בני בית ואין מפרסמין הנס כלל לכן מדליקים בבהכנ"ס במקום שרבים שם ומקיימים עיקר פרסומי ניסא והוא כמו מעיקר תקנת חכמים לקיים פרסומא ניסא ומברכים והא דמביא רמ"א שאין אדם יוצא בנרות בהכנ"ס ומשמע