התעוררות תשובה חלק א פא

ונתנו טעם בכולם ולא דמי לברכת הפירות שהוא רק על שמחה בעלמא בראות התחדשות פרי חדשה והוא רשות נלע"ד שהוא מצוה ג"כ אבל לא חובה כמו במתניתין סוף ביצה ואלו הן משום רשות לא מקדישין ומסיק שם מצוה לגבי חובה רשות קרי ליה

סי' צ"ד בסוגי' דפסח דוחה שכת פסחים פרק אליו דברים

בפסחים (פ' אלו דברים) השיב ר"א עקיבא עקרת מה שכתב בתורה במועדו אפילו בשבת, וי"ל מה תשובה זאת הלא יש כח ביד חכמים לעקור בשב ואל תעשה א"כ כמו דנדחי הזאה שהיא משום שבות בפסח שבכרת ה"ה שחיטה דאורייתא וכמו שופר ולולב בר"ה וסוכות שחל יום ראשון בשבת, ויש ליישב עפ"י הטו"ז שכתב בכמה מקומות מה שמפורש בתורה דרש על זה להתיר אין כח ביד חכמים לאסור לכן לא גזרו על מילה בשבת דילפינן היתרא מיתורא דוביום השבת וזה שהשיב ר"א אם הזאה דלפעמים איקרי ביחיד עקרו בשב ואל תעשה אבל בערב פסח שחל בשבת דיתקנו חכמים דכל ישראל לא יקריבו אם כן עקרת מה שכתוב בתורה התירו מפורש במועדו דנכתב ללמוד או ממשמעותו או לגזירה שוה דפסח דוחה שבת

הלכה זו נתעלמה מבני בתירה פעם אחת חל פסח בערב שבת ולא ידעו אי פסח דוחה שבת והקשה באמת בירושלמי הלא אמר ר' אבון והלא אי אפשר לשתי שבועות שנים שלא יחול י"ד להיות בשבת, ובגמרא דידן לא חש להקשות י"ל דידוע אי פסח רק "דוחה" שבת אזי כל כמה דיש להדר לב"ד שלא יחול ע"פ בשבת צריכים למיהדר אבל אי "הותר" פסח בשבת בלא שום חשש יכולים אפילו לכתחלה לקבוע ערב פסח בשבת ובכל הסוגיא איתא רק אהי לישנא דפסח "דוחה" שבת והנה במועדו דכתיב גבי תמיד מפסח יליף לענין טומאה דדוחה תמיד טומאה, ובטומאה פסק הרמב"ם דחויה היא וכן בתמיד, והרשב"א מדמה פיקוח נפש בשבת לטומאה אם הודחה או הותרה והרמב"ם פסק טומאה דחוי' ופסק אצל פיקוח נפש שבת דחויה היא כדאיתא ברמב"ם פרק ב' מהלכות שבת א"כ יש לומר דפסח רק שבת דחויה אצלו ולא הותרה, והנה לפ"ז דה"ק דחוי, היא שבת אצל פסח היו הב"ד רואין שלא יחול ע"פ בשבת דסברי דחויה היא רק פעם אחת לא הי' אפשר דלא יכלו הב"ד לאיים על העדים כדי לעבר או שכבר היו טבת ושבט חסרים ולא יכלו לחסור עוד להעמידו אדר על כ"ט ימים או היו שניהם מליאים ולא יכלו עוד לעבר כדי שלא יחול ע"פ בשבת אבל מחמת רוב הזמן שנזהרו זה זמן רב שראו שלא יחול ע"פ בשבת שכחו אי הטעם שראו ב"ד שלא יחול משום דפסח אינו דוחה שבת ושלא יתבטלו ממצות פסח כמו דאיתא בירושלמי הובא בתוספות ר"פ לולב וערבה דשלחו להסנהדרין שיראו שלא יחול שבת בר"ה כדי שלא לבטל התקיעה או באמת פסח דוחה שבת רק משום דדוחה ולא הותר לכן התאמצו כל צרכם לראות שלא יחול בשבת אבל ע"פ באמת אי חל דוחה וזה הי' ספקם וזה ששכחו ולא ידעו. עי"ל התוספות הקשה למה פרכו סק"ו ישיב לחם הלל דלילי' מתמיד ומילה במה הצד הנה בקידושין דף ל"ז ע"ב סבר ר' אליעזר כל מקום שנאמר ביאה הכוונה לאחר ירושה וישיבה, והנה העולם מקשין הלא בשבת פר"ע איתה בשנה השנית חל ר"ח ניסן ביום ראשון א"כ ערב פסח בשבת והוא מקרא מלא בתורה בפ' בהעלותך דעשו באותו סנה פסח ומוכח דפסח דוחה שבת, וכן לפי הרא"ש סוף פסחים שכתב כשנכנסו לארץ חל יום ראשון של פסח ביום א' והקריבו אז פסח כדמוכח בקרא יהושע א"כ מוכח דפסח דוחה שבת ויש לומר דבתוספות איתא לפי האי תנא דסבר לאחר ירושה וישיבה א"כ פסח דכתיב גבי' בפ' בא כי תבואו ג"כ אינו נוהג אלא לאחר ירושת וישיבה וקשה כמה הקריבו בשנה השנית וביהושע בגלגל פסח, ותירצו עפ"י הדיבור שאני וא"כ אין למיליף משם דפסח דוחה שבת דכל גופי' של הקרבות פסח על פי הדיבור היה דלא היו עדיין חייבים בפסח א"כ גם הא דפסח דוחה שבת היא גם כן רק עפ"י הדיבור הוראת שעה, והנה בתוספות שם מקשה למ"ד לר"ע לא סבר הכי א"כ נתחייבו במדבר למה לא הקריבו במדבר ותירצו שלא היו מולים ומעיקר הדין היו מחויבים אבל ערל פטור וע"י חטא מרגלים לא נשב רוח צפונית ולא יכלו למול מפני הסכנה וזה היה גנותם א"כ לתנא זה מחויבים היו ולא הי' בשנה השנית ובגלגל ביהושוע הוראת שעה רק מעיקר חיוב ושפיר יש ליליף ממנו דפסח דוחה שבת וי"ל בני בתירה היו מסופקים אי הלכה כר' ישמעאל או כר"ע וזה היה ספיקם אם דוחה פסח שבת כי הא בהא תליא.