התעוררות תשובה חלק א סט

האחרון כשהיו בקיאין על פי החשבון בקביעא דירחא תמיד גם כן יום שני דרבנן וגם בא"י נוהגים שני ימים מפני שהיה לפעמים גם בימי ב"ד שני ימים והלל הוה אחר החורבן טובא וצום גדלי' קודם לו ולא היה בידם לעקור תענית צום גדלי' הקודם לו מאוד כדאיתא במג"ת הובא בגמרא תענית דף י"ו ע"א שאם הנדר של יחיד קודם לתקנת מג"ת יעקר נדרו מג"ת מכש"כ בנדר וחיוב של ציבור מדברי קבלה שחזר חיובו בחרבן בית שני לא חל איסור של אסרו חג שתקנו אח"כ הגם בשעה שאין שמד ברצו תליא מילתא מ"מ י"ל אותו רצו גם כן היה קודם תקנה של יו"ט שני לזהר במנהג אבותיהם, ומכש"כ לסוברים שבר"ה מצוה להתענות אין לגזור באסרו חג שלו איסור תענית אטו יו"ט גופא שמצוה בו להתענות ועוד ר"ה חמירא טובא בעיני העולם כיון שאין בו קולא לענין נולדה בזה שמותרת בזה ושאר דברים וכיומא אריכתא שוינהו רבנן אך יש לעיין א"כ ליגזרו גם איסור מלאכה בא"ח אטו יו"ט וי"ל כיון שגזרו איסור תענית אטו תענית ושמחת יו"ט של יו"ט שני שלא לזלזלו בשמחתו מכש"כ שלא לזלזלו במלאכה החמורה ממנו שהיא בעשה ול"ת ואחז"ל כל העושה איסור לחג כאלו בנה מזבח והקריב קרבן יש להסביר שממשיכין קדושת יו"ט ששורה שכינה בישראל ביו"ט עוד באסרו חג בשמחה ודומה לקרבן שמשרה שכינה בישראל. סי' ס"ה שאלה בדין דבר הנעשה מתחל' כך בתערובו' בכוונה אי שייך בו ביטול אם בדבר הנעשה אצל גוים אי שייך בו ביטול תשובה המעיין בתשובות הרשב"א הובא בב"י יו"ד סימן קל"ד בסופו שממנו יוצא שורש דין זה והובא בשמו בהמג"א הלכו' פסח סימן תמ"ב בראשו יראה שהרשב"א מיירי בחומץ שנתערב בדבש לרפואה לחולים כיון שנעשה מתחלה כך, להמעיין היטב בו יראה שכוונתו כי משקה רפואה זו איננו מועיל לרפואה רק אם בו חומץ ודבש ואם אין בו חומץ אין תכליתו שיועיל לרפואה שנותנים אותו והוה ממש כמו ד' מיני מדינה כותח הבבלי שתותא נסיובא דחלבא ותלתא פת ותלתא מילחא ואם חסר אחד משלש אלה איננו אותו מאכל שרוצים אנו לאכלו משא"כ אם המאכל בעצמו טוב ואוכלים אותו הרבה פעמים בלי תערובות זה וגם טוב הוא בלעדו רק לפעמים נותנים בו דבר זה לכתחלה כדי שיהא מוטעם יותר פשיטא דלא שייך בו דבר שעיקרו מתחלתו נעשה לשם כך וכן מוכח לשון מהרי"ו במג"א סימן תמ"ב שם וז"ל אבל אם עירבו במזיד כגון שצריך לתקן ולעשותו עם חמץ כגון אלמודי משמע שבלי החמץ איננו הדבר מה שאנו רוצים רק צריך לתקן ולעשותו דוקא עם חמץ, ואח"כ מביא הרשב"א עוד ענין אחר דבר שנתערב אצלינו במקרה או במזיד (היכא דלא שייך מבטל איסור דאסור להמבטל או למי שנתבטל בשבילו) או שנתערב אצל הגוי במקרה נתנו בו חכמים שיעור בנתינת טעם אבל דבר שדרך הנכרים תמיד לערבו לא הלכו בו אחר נתינת טעם דווקא כיון דשכיח דיהיב בו טעם כדי שלא יפרוצו עכ"ל והוא ענין אחר ממה שפתח תחלה דבר שעיקרו נעשה כך כנלע"ד לפרשו הגם שממג"א לא משמע כן שמביא דברים אלו שהמה ענין אחד להמעיין בלשונו, ויש לומר סברא דאפילו להסוברים דבשל גוים לא בטל בנתינת טעם והוא אסור במשהו מ"מ חתיכה נעשה נבילה דבעי ששים נגד כולו לא אמרינן לפי הפמג"ד והש"ך (כהיין נסך) דבדבר דאיננו בטל בששים לא אמרינן בו חנ"נ, דהא דחנ"נ משום מלתא דבשר בחלב גמרינן ובבשר בחלב לא שייך בו איסור יותר מששים ה"ה בזה (ועוד דבשל גוים לא שייך אטו לתא דבב"ח דבשל גוים לא שייך בשר בחלב דכל בשרם נבילה ולא קאי בלאו בב"ח משום אין איסור חל על איסור וכיוצא

והנה דבר שעיקרו נעשה לשם כך לא הובא בשו"ע רק במג"א בשם רשב"א, והנלע"ד מה שכתבתי ואי שייך ביטול בדבר של גוי המחבר בסימן קל"ד סעיף י"ג מביא סתם כל המשקים של גוי שדרכם לערב יין או חומץ אסורים נקט סתם אסירים ולא קאמר שבטל בששים, ובסימן קט"ו סעיף ב' על הא דכתב גבינות גוי שאסרום, בטו"ז שם מביא גם כן הטעם דכל דאסרו חכמים בשל גוי לא הלכו בו בתר ביטול ברוב כדי שלא יפרוצו כיון דשכיחא בהו טעמא, והרמ"א בסימן קי"ד סעיף ד' וסעיף ו' מביא ופסק דששים מועיל גם בשל גוי הגם ממה שכתב הטו"ז שם יש לפקפק דאינו מוכיח דהטו"ז כתב טעמא משום נטל"פ ומועיל ששה מ"מ גם הטו"ז איננו חולק על רמ"א בעיקר דין רק שבזה היין במים ובשאר משקים אפילו בששה בטיל, ולולא מסתפינא הייתי אומר הא דבשל נכרים לא הלכו בו בתר רוב היינו דווקא האיסורים שאסורים ואסרו חז"ל משום חתנות וקירוב הדעת כמו סתם יינם משום חתנות וגם מה שאסרו משום לתא דע"ז כמו