התעוררות תשובה חלק א סח

דהוה מעשתז"ג ועוד גם שחוה"מ ג"כ מקרא קידש מקרי מ"מ אינו חייב בכבודו כמו ביו"ט עצמו וצ"ע לדינא כי י"ל דשוויא עלייהו חובה וצריכה לחזור ולברך כמו כמה מרבוותא סוברים ומכללם הראבי"ה דגם בזכרינו ומי כמוך צריכים לחזור ולהתפלל דשוויא עלייהו חובה וכמו על הנסים בחנוכה הובא במרדכי פ' במה מדליקין בשם הראבי' דצריך לחזור ולברך יעוין בב"י סוף הלכות חניכה

סי' ס"ב שאלה מי שמקנח הפה אחר גבינה לבשר אם צריך לבלוע או די רק בלעיסה אם פולט

תשובה (הפרמג"ד בסימן פ"ט) מביא בשם הפרי תואר דפסק דצריך לבלוע ותמה עליו הפמג"ד דברמב"ם מבואר להדיא דדי בלעיסה ופולט,) ונרלענ"ד הדין דצריך בלוע דרמב"ם לשיטתי' סבר דקינוח רק משום בשר שבין השינים לכן די בלעיסה גם אם פולט אח"כ אבל לדידן דנקטינן בשו"ע לחומרא גם כרש"י דמשום בשר מושך טעם משומנו י"ל דצריך לבלוע כדי לקנח גם מה שנדבק לפנים מהשינים עד בית הבליעה ויהא מונח במעיו ומשם (אח"כ) איננו מושך טעם כל כך ובפרט שמונח עליו המאכל שבלע שאכל אח"כ ומונע הטעם השומן לבוא בפיו

סי' ס"ג שאלה למה אין אנו נוהגים במים אחרונים משום דלא שכיח מלח סדומית גבן ולא מן מזוהמות ידים ונתנו חז"ל גם טעם משום דמים אחרונים הרגו הנפש והרי"ף הביא האי טעמא, ובמידי דסכנתא היה לנו להחמיר ליטול משום האי טעמא

תשובה כן באמת תמה הב"י באו"ח (סימן קפ"א) על זה והד"מ מביא על זה דאעפ"כ א"א נוהגין במים אחרונים ונ"ל הנה לכאורה יפלא היאך נתנו סימן שאכל טלופחי (מס' יומא פ"ג ע"ב) הא אשתו היתה יכולה לחשוב ולעלות על דעתה שבלי ספק היה דבוק בפיו או בידיו מאותו מאכל שאכל בצהרים ועי"ז ידע מה אכל ונתן סימן זה דידעה דרחץ מים אחרונים דהכל נהגו בזה משום סכנת מלא סדומית וממילא לא היה מנכר בפיו ובידיו מה שאכל והוה סימן טוב ולפ"ז כיון שאנו אין נוהגים במים אחרונים דלא שייך גבן מלח סדומית ממילא אין זה סימן דבקל יוכל לחשוב דהרגיש ממה שהדביק בידיו או בפיו וממילא לא שייך שיגרים הא דלא הרגו הנפש אבל מ"מ מוכח לפי טעם זה דהנוהגים לרחוץ מים אחרונים צריכים לרחוץ גם פיו לנקות מה שדבוק בו משיורי מאכל וכן ראיתי נוהג כבוד מר אאמ"ו זצ"ל זיע"א וכן נראה מרש"י יומא שם

סי' ס"ד

הנה המחבר (סי' תצ"ד) נקט רק אסור להתענות במוצאי חג השבועות והטעם משום שכשחל עצרת בשבת יום טבוח לאחר השבת ועיין במחהש"ק שהקשה דהא מגמרא דחגיגה (י"ח ע"א) איפכא מוכח דר"ג הספיד באסרו חג כדי להראות שמותר בהספד להוציא מדעת הצדוקים שאמרו שעצרת תמיד אחר השבת וכן הקשו כל האחרונים ונלע"ד ליישב דהא ערב פסח אחר חצות אסור במלאכה משום שהקריבו הפסח וביום שמקריבים הקרבן אסור בעשיית מלאכה כן הוא בירושלמי והובא בתוספות פסחים ומשמע מירושלמי שהוא דאורייתא ועכשיו שבטל הקרבן מ"מ האיסור עודנו עומד במקומן דה"ה קודם שהיו הצדוקים היה אסור כשחל עצרת בשבת ביום א' במלאכה ובהספד ובתענית מפני שכל ישראל הקריבו אז קרבנותיהם חגיגה וראייה ואח"כ כשיצאו הצדוקים התירו הדבר מפני הטועין ועכשיו שבטלו הצדוקים האיסור הראשון שהיה קודם הצדוקים במקומו עומד רק בשעת הצדוקים התירו חכמים באותו הזמן מפני הטועים ועתה אסור. והנה מתוספות ר"ה דף י"ט ע"ב בד"ה מימות מוכח שמנהג איסור תענית באסרו חג איננו קדום ויש להסביר על פי שראיתי בהגהות גאון אחד זצ"ל (חתם סופר) הזכיר שעתה מצד הדין אסור להתענות באסרו חג שיו"ט שני מדרבנן וחכמים עשו חיזוק והוה כמו כל ימים הכתובים במג"ת דאסור להתענות לאחריו כדאיתא במס' תענית ( י"ז ע"ב) במשנה ובגמר' שם לפ"ז יש לומר כל הזמן שעשו שני ימים טובים מפני הספק דאורייתא לא היה בעי חיזוק רק אח"כ כששלחו מתם ותקנו יו"ט שני הגם שהיו בקיאין ויום שני מדברי סופרים לכן נהגו אח"כ איסור תענית באסרו חג משום חיזוק

אלא יש לעיין לפ"ז יהא אסור להתענות בצים גדלי' שגם יו"ט שני של ר"ה מדברי סופרים וי"ל שהא דיום שני של ר"ה רק מדרבנן הוא מתקנת רבן יוחנן בן זכאי שתיקן משחרב בהמק"ד שגם שמקבלים עדים כל היום מ"מ אם באו עדים לאחר המנחה יהא גם מחר קודש כמו שהיתה בזמן שבהמ"ק קיים ואם באו קודם המנחה היה רק אותו יום לבד קידש אבל אח"כ בימי הלל