התעוררות תשובה חלק א סז

אבל כיון שבירך שעשה "לי" ולא לנו אלו היה זה מן השמים לסיבה למחיה שלהם אם כן נכללים גם המה בכלל נס ולמה אמר לי אלא שהוא חושב בלבו מן השמים לא היתה זאת דוקא הסיבה רק הם חטאו מעצמם במכרם אותו וחששו שינקום מהם, והשיב שלמחיה שלחני אלקים וזה היתה הסבה והא דלא בירך לנו כי באמת היה הקב"ה יכול להושיע להם גם על ידי אחר אלו לא נעשה לי נס ובירך שעשה לי נס במקום הזה לטובה) והנה הרמב"ם נקט בכולן בין בישראל בין בגוי שנתן בין במלך בין בחכם וקרא מסייע כי לקח טוב "נתתי" לכם דקאי על התורה והיא גם כן רק מתנה ויכול לברך על חכם התורה שנתן ובמלוכה גם כן מברך שנתן רק שמחלק בישראל מסיים ליראיו ובאוה"ע מסיים לבריותיו וגם בגמרא דידן מסיים כך, לכן נראה בדיעבד אם מברך שחלק או שנתן בין במלך בין בחכם בין בישראל בין באוה"ע יצא רק אם מסיים בישראל לבריותיו (וגם אמר שנתן) יש לעיין אם יצא, ונ"ל גם בזה בדיעבד יצא (שישראל בכלל בריותיו רק לכתחלה צריכה להיות ברכה מבוררת

) סי' ס"א שאלה מי שבירך ביו"ט שני בהמ"ז ומסופק אם אמר יעלה ויבוא אם צריך לחזור ולברך. תשובה הנה ביו"ט ראשון הדין דחזקה מה שהוא למוד אומר ובודאי לא אמר יעו"י וצריך לחזור ולברך וכן הוא בירושלמי לענין גשם אחר חג הפסח אם הוא מסופק צריך לחזור ולהתפלל דודאי אמר וכן אחר שמיני עצרת לענין הזכרת מוריד הגשם לבני אשכנז שאין אומרים בקיץ טל, והנה לכאורה יש לדון בכל יו"ט שני אם בודאי לא אמר יעו"י לא יהא צריך לחזור ולברך דהא חיוב לחזור ולברך הוא רק מדרבנן דחיוב הזכרה אינו רק דרבנן וספק יו"ט ספק חול הוא ודומה למה שמביא מג"א הלכות ר"ה (סי' תקפ"ה) אם מסופק ביום שני אם תקע אין צריך לחזור ולתקוע, וצ"ל דלא דמי לשאר מצות דרבנן ביו"ט שני שמברכין עליו אפילו במצוה דרבנן ולא נידון כספק כמו מרור בליל פסח שמחויבים ביו"ט שני כמו ביו"ט ראשון ומברכים עליו דהתם הוא בכל יו"ט תמיד ולכל ישראל אם לא יעשה מינכר הזלזול טפי וכדאיתא במסכת שבת האי טעמי כי היכא דלא לזלזולי בי' משא"כ דאתרמי לפעמים ליחיד, ששכח יעלה ויבוא בזה לא מינכר הזלזול ועוד אולי היו פוסקים לו גם כן ביו"ט ראשון שפטור ולא מינכר הזלזול, כלל וצ"ע כי י"ל כיון דחייבו רבנן בהזכרה אם לא אמר הזכרה דהוה צריך לחזור כאלו לא בירך וצריך לחזור ולברך ובפרט דהא איתא בגמרא דצריך לחזור דלא סגי דלא אכל פת וכיון דאכילת חיוב פת שייך בכל יו"ט ולכל ישראל ממילא עשאו חז"ל השני כמו הראשון ומחויבים לאכול פת ממילא אם שכח צריך לחזור ולברך אבל אם מסופק אם אמר יעו"י דיש ספק ספיקא ספק דילמא הזכיר ואם לא דילמא חול הוא ואין צריך להזכיר זה אינו דמיד שאומר ספק אם אמר אמרינן חזקה שלא אמר ולא שייך ספק ספיקה גם לאידך גיסא דילמא חול הוא ואין צריך להזכיר ואת"ל יו"ט הוא דילמא אמר, גם ספק זה אינו אפילו לומר שהספק ראשון ספק שקול הוא וספק שני מוסיף קצת על ספק ראשין (יעוין שו"ת כ"ס יוד"ע סי' כ"א או"ח ט"ו ואו"ח ט"ז) כתב שם דזה אי הוה נגד ספק ואח"כ רוב וכל רוב יש לו מיעוט א"כ מיעוט זה נוסף על ספק שקול הראשון והוה רוב משא"כ בזה דאמרינן חזקה שלא אמר וודאי לא אמר א"כ הוה רק ספק יו"ט או חול ומפני זה צריך לברך וחז"ל תקנו כמו ראשון והוא מדרבנן בודאי יו"ט וכל חיובי ראשון המה בשני ודאי מדבריהם כמו כל שבותים שנהגים ביו"ט שני והוא פשוטו ונ"ל דיחמיר לרחוץ ולאכול עוד יותר מכביצה (משום ברכת נטילת ידים) ולברך עוד הפעם היינו אם לא שבע כל כך שיהא אכילה גסה שאין מברכים עליה רק נהנה מאכילתו והנה זה בכל יו"ט שני שבלאו"ה הרבה פוסקים סוברים שאפילו ביו"ט ראשון אין צריך לחזור ולברך רק בליל א' דפסח וליל א' דסוכות אבל בליל שני של פסח דודאי מחויב לאכול כזית מצה ואז נשאר רק ספק אם הזכיר ובזה אמרינן חזקה שלא הזכיר כמו שהוא רגיל אבל אין יכול להחמיר ולחזור ולאכול דכבר אכל אפיקומן ואסור לאכול אחריו וצ"ע בכל זה עוד לדינא. וראיתי בתשובה (בתשובות הגאון מרנא ורבנא מו"ה עקיבא איגר זי"ע) שמסופק אם אשה צריכה לחזור ולברך אם לא אמרם יעלה ויבוא ביו"ט בבהמ"ז והנה בליל א' דפסח פשיטא דצריכה לחזור ולברך ובשאר יו"ט י"ל דלאו משום שמחה מחויבים ביו"ט בפת דהא שמחה כל שמונה גם בחוה"מ ואינו מחויב בפת רק מצוה היא רק משום כבוד היום וזה בכלל מקרא קודש לכבוד ה' מכובד, וי"ל שגם מזה אשה פטורה