התעוררות תשובה חלק א נו

דר"י דאמר זכר לטיט וכדתניא כוותי' דר"י ואין הלכה כר' לוי דאמר זכר לתפוח, לפ"ז כבר כתבנו לעיל דלר"י דחרוסת זכר לטיט שייך דוקא למרור ולא בפ"ע בלבד, ובפרט לדברי הדרישה שמפרש בדברי הטור שנקט זכר לתפוח כלוי היינו התפוח מורה גם כן לוימררו את חייהם שהיו יראים שיקחו בניהם להריגה והוצרכו להוליד בשדה תחת התפוח מש"ה טובלין בו המרור שהוא זכר לוימררו את חייהם א"כ אפי' למאן דאמר זכר לתפוח שייך ג"כ רק דוקא עם אכילת מרור ולא לאכול בפ"ע בלבד א"כ א"צ לאכול כלל חרוסת בפ"ע שכל עיקרו נתקן רק לטבול בו המרור שהוא זכר לוימררו את חייהם שהוא זכר לטיט וכדאיתא בתוספות בשם הירושלמי שנותנין בו מעט יין זכר לדם ונותנין בו קנה וקנמון וזנגביל זכר לתבן וכן העלה הב"ח שכל הפוסקים שהעלו דחרוסת מצוה אינו אלא משום זכר לטיט וכן הוא מפורש בהרמב"ם. איברא לפי מה שאיתא בתוספות בשם תשובות הגאונים וז"ל לעשות חרוסת מפירות שנדמו להם כנסת ישראל בשיר השירים תחת התפוח עוררתיך כפלח הרמון התאינה חנטה אמרתי אעלה בתמר אל גנת אגוז, ושקדים ע"ש ששקד הקב"ה לקץ עכ"ל מוכח מדבריהם שחרוסת מראה ג"כ על אהבתן וגאולתן של ישראל ופשיטא שסוברים כר' לוי שחרוסת זכר לתפוח וכפירש"י תחת התפוח עוררתיך שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב או כמו שפירשו הגאונים בדברי לוי זכר לתפוח להראות אהבתן של ישראל שנמשלו לתפוח והוא הדין לכל מה שנמשלו להם כנ"י וכן הובא בטור ליתן דברים אלה בחרוסת וכן הוא בהגהות הרמ"א בשו"ע לפ"ז הי' צריך לאכול חרוסת בפ"ע שמרמז על דברים אלה מ"מ לענין ברכה לא יברך עליה, חדא לפי עיקר הטעם החרוסת שהובא בגמרא להדיא לא נזכר דבר זה מה שנזכר בתשובות הגאונים ואולי הלכה שהוא זכר לטיט או פירושו של תפוח כאשר פירוש הדרישה בטור שתפוח גם כן זכר לקושי השיעבוד ולא היה צריך לאכול כלל שנית כיון שעיקר תקונו של חרוסת לא תקנו רק לאכול עם מרור ולא תקנו עליה ברכה בפני עצמו וכיון שלא תקנו עליה ברכה אפי' אם יארע לפעמים שאוכלו בפ"ע לא יברך עליה כלל. גם נראה שאין צריך לאכול כזית ממנו כיון שאינו אלא לרמז זכר בעלמא ובפרט לפי דברי הרא"ש אפי' מרור גופא לא הי' צריך לאכול כזית אם לא משום הברכה, ועוד כיון שעיקר מצותו היא לטבול המרור בו ובשעת הטיבול צריך ליקח רק מעט מהחרוס' כדי שלא לבטל טעם המרור כדאיתא בגמרא ובשו"ע וכיון שבעיקר מצותו שתקנו חכמים לא יכול ליטול כזית ממנו לאכול הוא הדין אם אכלו לפעמים בפ"ע לא חמיר מקיום עיקר מצותו, אך נראה כיון שיש פלוגתא של רבותינו אם צריך טיבול הראשון ג"כ בחרוסת ל"מ להרמב"ם שכרפס ומצה ואפיקומן כולם המה בחרוסת והרבה ראשונים נקטו שטיבול הראשון גם כן בחרוסת והרבה ראשונים סברו שאינו בחרוסת ופסקו ר"ת ור"י שאסור לעשותו בחרוסת כי עיקר המצוה היא בטיבול שני למרור וקודם המצוה אין למלא כריסו מחרוסת, לכן יהא טיבול הראשון במי מלח או חומץ לפ"ז אם אינו אוכל מרור יהא טיבל ראשון בחרוסת והנה הובא בב"י בשם ספר התרומה מי שאינו אוכל מרור כלל ואוכל חרוסת לבד לזכר יעשה טיבול ראשון בחרוסת ויצא בזה אליבא דכל הדיעות, ובפרט לפי מה שאיתא במהרי"ל שכרפס אותיות ס' פרך מרמז לס' רבוא שעבדו עבודת פרך א"כ שייך חרוסת שהוא זכר לטיט ג"כ לכרפס להראות במה עבדו עבודת פרך בטיט. והנה הטור נקט וצריך לשקועי' כולו בחרוסת וכתב הב"י והוא מימרא דר"פ שם דהאי חסא צריך לשקועי' משום קפא ודחי לי' בגמרא דילמא לעולם אימא לך לא צריך לשקועי' וקפא מריחא מיית, אלא למה לי נטילת ידים דלמא משקע לי' וא"כ לא קיימא הא דרב פפא לכן הרי"ף והרא"ש השמיטוה, ולענ"ד לא משום דרצה הגמרא לדחות דר"פ בדלמ' בעלמ' פסק הרי"ף כך אלא לפי מה שפסקו שחרוסת מצוה היא ולא הטעם משום קפא לכן אין צריך לשקועי כלל דדי אם יטבלנו בטיבול בעלמא אך הטור החמיר כת"ק וכסתם מתניתין דחרוסת אין בו מצוה ורק מטעם קפא לכן כתב וצריך לשקועי ובפרט לטעמא דקפא משום ארס שבו והוא סכנתא החמיר הטור משום ספק סכנה ולא סמיך אשינויא דחיקא ודילמא. ומה שהקשה הב"ח כיון שבין כך ובין כך צריך לאכול חרוסת ומאי נפקא מינה אי מצוה או אינה מצוה, יש ליישב לפי מה שכתבנו נפ"מ היכא דאינו אוכל מרור לא צריך חרוסת אבל אי משום מצוה היא צריך לאכול בפני עצמו חרוסת ועי"ל לפי מה שאיתא בתוספות (קט"ו ע"ב) ד"ה קפא דלשמואל דצריך לבדוק המרור משום קפא אין