התעוררות תשובה חלק א נה

צא שהרי כבר כתב לעצמו פעם אחת וטרח בה

בדרך הגדה י"ל מה שאמר אביי ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו היינו כל אחד צריך לקיים ולעסוק ולחדש חידושי תורה משלו ולא יתנאה בשל אבותיו במה שהיו גדולי התורה ובחידושיהם רק משלו יתנו לו

סי' ל"א נסתפקתי הזורע בעציץ שאיננו נקוב ובו קישות שהתליעו באבי' למאן דפסק כשמואל דאסורה אם בעציץ שאינו נקוב מן התורה אסור אי מיקרי השורץ על הארץ', והנה גם לפי מה דאיתא בגיטין ו' ע"ב פלוגתת רש"י ותוספות אי של עץ או של חרס לא צריכה להיות נקוב הוה ספק ספיקא ספק אי הלכה כהני רבותינו דלא פסקינן כשמואל, ואי הלכה אולי הוה זה דינו כאינו נקוב ואינו אסור מן התורה וממילא הוה ספק דרבנן אי הלכה בשמואל או לא ולהקל ומצינו ספק ספיק' וספק דרבנן כזו ביו"ד סימן פ"ד גבי ציר דגים, והנה יש ראייה מחולין דף קל"ז דקן צפור על ראשו של אדם חייב בשילוח מדכתיב ואדמה על ראשו וברש"י שם מדלא אמר עפר רק אדמה עליה והתם גבי קן צפור כתיב ג"כ בכל עץ או על "הארץ", ש"מ אדמה מיקרי על הארץ הגם שאינו מחוברת לקרקע (ולפ"י מה שמפרש בחת"ס עה"ת פ' וירא דהטעם דאדם הוי גידולי קרקע והוה כמחובר לארץ אין ראי') בפרט בעציץ מזכוכית ונייר ומחרס שנשרף בכבשן שאינו יונקים מן הקרקע על פי הסברא וצ"ע

סי' ל"ב

שאלה מי שאין לו מרור או שאסור לו לאכול מרור עפ"י פקודת הרופאים אם מחויב לאכול חרוסת אם מחויב לאכול ממנו כזית או די בפחות ממנו ואם מחוב לברך עליו לאכול או על אכילת חרוסת

תשובה הרמב"ם בפי' המשניות כ' שלר"א בן צדוק שחרוסת מצוה צריך לברך עליה והנה כל הפוסקים והרמב"ם מכללם פסקו כר"א בן צדוק דחרוסת מצוה היא, ותמה הלח"מ על הרמב"ם בפסקיו שלא כתב שצריך לברך על החרוסת, אבל יש ליישב על פי מה שאיתא בטור להדיא שאין מברכין על החרוסת מפני שהוא טפל למרור יש לכלול בו ב' פירושים שאין מברכין על החרוסת אעפ"י שהוא דבר הבא בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה והיה צריך לברך ברכת הנהנין מ"מ כיון שהוא טפל למרור והמרור כבר נפטר בברכת בורא פרי האדמה שבירך על הכרפס א"צ תו לברך על הטפילה, ועוד יש לפרש שאין צריך לברך על החרוסת ברכת המצוה על אכילת חרוסת כיון שהיא טפל למרור בטל לגבי מרור ונפטר בברכתו, לפ"ז אם הוא אוכל חרוסת בפ"ע היה צריך לברך עליה, (שתים ברכת הנהנין וברכת המצוה) אולם ע"ז גופא אנו דנים אם צריך לאכול בפ"ע כי לפי דברי ר' יוחנן שמצות חרוסת היא משום זכר לטיט יש לומר דוקא אם אוכל מרור לזכר וימררו את חייהם צריך לאכול חרוסת זכר לטיט להראות במה שמררו את חייהם בחומר בלבנים ובטיט אבל אם אינו אוכל עיקר המרור ואינו מראה שמררו את חייהם ה"ה אינו צריך להראות במה שמררו את חייהם, אך ללוי דאמר זכר לתפוח פי' רש"י תחת התפוח עוררתיך שהיו יולדות שם בניהם בלי עצב שלא יכירו בהם המצריים א"כ חרוסת הבא לזכר תפוח אינו צריך להיות תפל למרור רק שחכמים תקנו לכתחלה לטבול המרור בו יען שרומז ג"כ על זכר לטיט לאכול אותו ולרמז על כל הדברים המרומזים בו יחד (ואולי ללוי באמת איננו טובל בו המרור רק אוכלו בפני עצמו) וא"כ לא שייך דוקא למרור ואם אינו אוכל מרור יאכל החרוסת כבדו זכר לתפוח, ולכאורה יש לומר דלוי ור' יוחנן לא פליגי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כדאמר עלה דאביי הלכך צריך לסמוכי וצריך לקהויי, לקהויז זכר לתפוח וצריך לסמוכי זכר לטיט משמע דאביי נקט כתרוויהו להלכתא ותרוויהו אתנהו אך לפ"י אינו צריך לחרוסת לאסמוכי שאסמוכי בא רק זכר לטיט וכיון שאינו אוכל מרור אינו צריך לאסמוכי מ"מ מדברי אביי אין כ"כ ראיה דגם בחולין פרק אלו טריפות גבי כזית במקום מרה וחיותא ג"כ נקט אביי הלכך בעינן לתרוויהו ושם ע"כ צריך לומר שאביי מחמיר רק מכח ספק ולא שדברי שניהם אמת דהא במתניתין תנן סתמא נשתייר ממנה כזית משמע רק כזית אחד לפ"ז ע"כ צריך לאכול חרוסת בפ"ע ולברך עלית משום זכר לתפוח, אבל לפי מה שכתב הב"ח שהראשונים הרי"ף והרא"ש שגרסתם בדברי אביי רק סתם הלכך מצוה לסמוכ' ומצוה לקהויי ולא גרסו בדברי אביי לקהויי זכר לתפוח רק סתמא דטעמא דסמיכי וקהויי טעמא דשניהם הוי רק משום זכר לטיט ואביי קאי רק אליבא