התעוררות תשובה חלק א מג

סי' ט"ז שאלה האיך יש לנהוג מי שיש לו בנים שהגיעו לחינוך וצריך להקנות להם לולבו ביו"ט ראשון, כדי שיצא האב בו י"ח ביום שני לדידן דבעי ביום ב' נמי לכם כדאיתא בשו"ע סי' תרמ"ט סעיף ה' בהג"ה ובטו"ז ס"ק י"א שם

תשובה תחלה ניישב מה שמביא הט"ז דקדוק עצום על המחבר סי' תרנ"ח שנקט קטן היודע לנענע חייב אביו לקנות לו לולב ובמתניתין נקט סתם חייב בלולב דהיינו שאין צריך לקנות לו רק אחר שיצא בו אביו יתנהו לבנו במתנה מה שאין כן גבי ציצית ותפילין שחייב לקנות לו בבגדו ותפיליו שיהא לבוש בהם כל היום ואינו דומה ללולב שיוצא בנטילה בעלמא שאחר שיצא בו מקנה אותו לבנו לצאת בו ע"כ, וי"ל הנה רק בא"י שרק יום אחד יו"ט ואין צריך לכם רק ביומא קמא וסתם תנא במתניתין בא"י קאי (יעוין בזה בתשובת הרא"ש על המתניתי' סוף פרק ר"א דמילה קטן נימול לשמונה) לכן נקט תנא דידן סתם חייב בלולב אבל המחבר בשו"ע דקאי גם לדידן ובעי ביו"ט ב' נמי לכם וקטן קונה ואינו מקנה לכן צריך אביו לקנות לו לולב שיהא שלו ביו"ט ראשון ולא יהא צריך להקנות לו לולבו ביו"ט ראשון, וסוגין דמחבר הרבה פעמים נקט משנתו סתם שני ימים טובים כמו שהוא לבני חו"ל והנה המחבר בסי' תרנ"ח סעיף ו' מביא דאם תופס עם התינוק כיון שלא יצא מידו שפיר דמי, הכוונה שלא קנה אותו הקטן והוי כשאול בידו ותמה עליו הלבושי שרד כיון שהוא שאול ביד הקטן האיך קיים בו מצות חינוך שיהא לכם ביום א', מ"מ מוכח מפסק המחבר שמביא דיעה זו להלכה שאין צריך להיות של קטן ביום ראשון, והנה יש עוד להביא ראיה לזה מהא דהובא בב"י בשם אחד מן הראשונים שהקטן יקח הלולב מעצמו לצאת בו ואז לא קנה אותו ויוצא אח"כ הגדול בו, מוכח נמי דלא בעי לכם בקטן משום מצות חינוך, עוד יש ראיה מקושית הר"ן אהא דר"ז דלא ליקני איניש לולב לקטן וכו' ואינו מקנה הא כיון שאין התנאי יכול להתקיים א"כ המתנה בטילה ולמפרע הוה שלו של האב ומוכח מקושית הר"ן עכ"ח שיוכל להקנות לקטן במתנה ע"מ להחזיר ואז אין הקטן קונה אותו, כיון שלא יכול לקיים תנאו להחזירו לו במתנה והוא תמוה דאם הקטן אינו קונה אותו ואינו שלו א"כ לא יצא בו הקטן י"ח אלא ודחי דגם הר"ן סבר דלא בעינן לכם בקטן ובאמת מהגמרא לא מוכח דבעי להקנות לקטן שיהא לכם רק ר"ז עצה טובה קמ"ל שיזהר שלא להקנות לקטן משום שקונה ואינו מקנה, ובאמת הוא תמוה למה כיון שצריך לחנך אותו בקטנותו כדי שיהא רגיל לעשות כך בגדלותו ככתוב חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, א"כ צריך להיות של הקטן כדי שידע לעשות כך בגדלותו לצאת בשלו ולא בשאול, והנה לכאורה היה די בזה אם יאמר אדם לבנו ויבטיחו שיתן לו לולבו במתנה או במתנה עמ"ל וכקושית הר"ן באמת כדי שיחשוב הקטן שהלולב שלו הוא ואז גם בגדלותו יהא רגיל לצאת רק בשלו ואח"כ כשיתן לו אביו הלולב לא יתנהו לו במתנה, מ"מ דבר זה אסור מפני שמרגיל אביו את עצמו לומר שקר ובזה יש להבין סמיכות ר"ז שתחילה אמר האי דינא לא ליקני איניש הושענא לינוקא דקונה ואינו מקנה וכו' ותיכף אח"ז מביא הגמרא ואמר ר"ז לא לימא אינש לינוקא יהיבנא לך מידי ולא יהיב לי' משום דאסור לאגמורי שקרא שנאמר למדו לשונם לדבר שקר, וקאי למדו לשונם על הגדול שמרגיל עצמו לדבר שקר הגם שעתה עושה בהיתר לש"ש משום המצוה מ"מ עי"ז ירגיל עצמו לדבר שקר גמור ובזה מיושב דקדוק עצום דאמרינן בגמרא לא לימא איניש לינוקא יהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה משום דאסור לאגמורי שקרא והיינו שירגיל עצמו בשקר דקשה ממ"נ למי ירגיל בשקר אם החשש שירגיל את התינוק בשקר קשה דלמה לא קאמרה הגמרא משום שהיא עצמו משקר ואי דאה"נ דקאי על עצמו שירגיל את עצמו לדבר שקר תמ"ד קשה דלמה לי' לומר שירגיל עצמו על להבא תיפוק ליה שאומר עתה שקר ועובר על שארית ישראל לא ידברו כזב אלא ודאי דעכשיו הוא אומר לי' בהיתר משום שאין יכול להקנות לו הלולב משום דהוא בעי לכם וג"כ אינו יכול ליתן לו בסתם משום מצות חינוך שידע הקטן שצריכין להיות לכם ואין האיסור לומר לו כן רק משום ההרגל וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל דף דמותר להתנהג עם הרמאי בערמה משום ועם עקש תתפל מ"מ כשהוא תמיד בין הרמאים אם תמיד יתנהג עמהם בערמה ובתרמית ירגיל את עצמו להיות ג"כ רמאי א"כ יזהר מזה ה"נ אף שמן הדין יכול לשקר עתה להתינוק משום חינוך מ"מ משום ההרגל אסור

ונלע"ד לפי מה שמביא המחבר בסעיף ו' משם י"א דבשהגיע לעונת הפעוטות מותר מפני