התעוררות תשובה חלק א לו

אסור רק אחר שהועד עליו בב"ד יעוין שם בארוכה אבל לענין איסור בדבר שהוא יודע שודאי כן הוא פשיטא שאסור ואין צריך הכרזת ב"ד רק פסולי עדות מדרבנן צריך הכרזת ב"ד ומשום טעמא דלא הפסידו חז"ל ממון אחרים והוא לא ידע להזהר ממנו וכיון שפסל רק מדרבנן וותרו על שלהם וכיון שמומר מן התורה הוא הגם שמגע ביינו אסור רק מדרבנן לא משום זה נצריך תחלה גביית עדות בב"ד ופשוט הוא (עיין חו"מ סימן ל"ד סעיף כ"ב ובסמ"ע ס"ק כ"ה)

ובהא דכל האחרונים זצ"ל ובראשם הפר"ח חלקו על הב"ה דסובר דמחלל שבת באיסור דרבנן ג"כ הוה מומר לכל התורה כולה וכן הוא מבואר בש"ע או"ח סימן שפ"ה וחלקו עליו שרק לענין ביטול רשות שהוא ג"כ מדרבנן הוה כמומר ולא לדברים אחרים, והנה ספר הב"ה גופא אין לפני אבל לא רחוק הוא דסברת הב"ה הוא ליישבו כך כיון שאבד נאמנות שלו לכל איסור דרבנן שבכל התורה, כמו במלאכה דאורייתא שאבד נאמנותו לכל התורה ה"ה בשבות שבת דרבנן דחמיר מכל איסורי דרבנן ומכמה מצות התורה שהעמידו דבריהם לבטל בשב ואל תעשה וכן היא בפרמ"ג בפתיחה ה"ה החמירו רבנן באיסור יין נסך שלהם הוא שאסרוהו מדרבנן כמו במלאכה דאורייתא שהחמירה התורה עליו שאין מקבלין ממנו קרבן ושחיטתו נבילה אף יש סברא לענין זה לומר דכמו של ענין עדות אינו פסול באיסור דבריהם עד שיוברז עליו ואיתא בסמ"ע שם הטעם כיון שלא ידעו להזהר לא הפסידו חז"ל ממון אחרים בדבר שרק מדבריהם הוא ה"ה בזה גם כן חשו להפסיד יינות של אחרים ורק יינו שנגע או במי שידע באמיתת הדבר שמומר הוא וידע להזהר ונגע ביינו אסור לשתותו גם קודם הכרזה מהב"ד, ויש לחלק בדבר שבממון וויתרו בדבריהם אבל לא בשל איסור אבל במומר מה"ת שבעצמותו מומר הוא מן התורה וממילא יינו אסור ומגעו אוסר ביין כיון שפסול לעדות ממילא מדאורייתא לא נאמר דלענין מגעו כיון שכל איסורו רק מדרבנן ככל מגע יין וכיון שלא ידעו להזהר לא נאסור היין של אחרים בדבר למפרע כיון שרק מדרבנן הוא ורק יינו שנגע או רק למי שידע להזהר יהא אסור, זה אינו דהא מחזי כחוכא ותלולא שאסור למפרע בשחיטה מן התורה ולכל מילי ויינו נכשיר, וגם הוה זלזל לדרבנן, ויש לעיין עוד בזה, וראיה מהא דרמ"א סעיף כ"ג שם דאם נתפרסם שעשה איסור דרבנן ע"י שהענישו אותו פסול הגם שלא הכריזו כיון דיודעים אותו העולם ויודעים להזהר, ה"ה במכש"כ בזה במי שיודע באמתת הדבר שחלל שבת במלאכה דאורייתא בפרהסיא

סי' י"ג (א) מומר לחלל שבת בפרהסיא אם שב בתשובה גמורה אם נתיר יינו למפרע גם מה שנגע בעודו מומר (ב) אם מותר להושיט כוס יין משלו לכבדו למומר לשתותו שהמושיט יודע בעצמו שהוא מומר כיון שהמומר עושה אותו נסך במגעו ושותה אותו הרי מכשילו באיסור יין נסך ומומר פשוט שמחויב בכל התורה בין דאורייתא בין דרבנן א"כ המושיטו עובר בלפני עור

נלע"ד כיון שאסור מגעו כמו מגעו של מומר לע"ז א"כ דין היין במגעו אחר ששב מע"ז כמו גוי שנתגייר אם כן מומר לע"ז ששב כל יינות שנגע בהם בעודו גוי למפרע אסורים ה"ה לגבי מומר דמחלל שבת בפרהסיא או שאר מומר, אך לפי שיש מרבותינו האחרונים ז"ל דעתם שכל מה שאסרו חז"ל מגע יין של מומר לחלל שבת בפרהסיא הוא רק משום קנסא א"כ ז"ל שהתירו יינו למפרע כיון שאין איסור ממש על היין רק משום קנסא, אבל נלע"ד כיון שלכל העולם אסרוהו היין והניחו איסור על היין זה כמו חמץ אחר הפסח שקנסא קניס ר"ש והאיסור מונח על החמץ ואסור לכל העולם לא כמו במבטל איסור במזיד שלאחרים מותר לכן העיקר נלע"ד שאסור ובפרט שמשמע מסתימת הפוסקים שהובאו בב"י (עיין לעיל בתשובה י"ג בד"ה והנה ובד"ה ברם דא) שמצד עיקר הדין אוסרין המומרים יין במגעם

ועל השני' אם מותר להושיט לו כוס יין כשר יען שמנסכו במגעו ובשתיתו בתוך פיו נלע"ד אם היין של המומר הוא שיכול ליטלהו בידו בלאו"ה ולא שייך בו רק מסייע עוברי עבירה בזה יש לדון עפ"י מה שאיתא בש"ך יו"ד סימן קנ"א ס"ק ו' ובדגול מרבבה שם דסתם מומר מזיד הוא אם שייך במומר מסייע ידי עוברי עבירה אבל אם נותן לו יינו שלו ומכבדו בו באופן שבלעדו לא היה לו יין ולא היה שותה זה נראה דאסור

סי' י"ד שאלה (א) על מה אנו סומכים לעשות בימות וקדתראות של עץ בביהכנ"ס הא אין