התעוררות תשובה חלק א לא

נלע"ד לכאורה ידוע הרבה נפ"מ יש בין דאוריתא לדרבנן וכן יש לומר נפקא מינה כגון ההולך לשחוט פסחו או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו באופן דאינו צריך לחזור ולבער, וזה אם ביטול החמץ שאז רק מדרבנן חייב לבער לא דחינן דרבנן מקמי דרבנן, אבל אם לא ביטול והוא אחר זמן איסורו דצריך לחזור ולבער דלא נדחה תשביתו מן התורה מפני מצוה דרבנן כמבואר כל זה בסימן תמ"ד בשו"ע סעיף ז' ובמג"א שם אם נזכר בשעה ששית ובטלו אז אם צריך לחזור או לא דהא מן התירה עדיין מותר באכילה ויכול לבטלו, ורק מדרבנן לא מהני ביטול, ומפני דרבנן אין צריך לחזור, והי' נראה לומר דלפי מה שפי' רש"י דף ח' ע"א בפסחים במקדש בחיטי קורדנייתא דמשום הפקר ב"ד הפקר אין חוששין לקידושין אם כן כיון דהפקירו רבנן ממנו כל חמצו אשר להם הכח מן התורה לזה שוב אין שלו ואינו עובר עליו מן התורה ולעשות כאלו הוא ברשותו שיעבור עליו לזה אין להם כח מן התורה רק אם התורה בעצמותה עשתה כך אם גם י"ל דיש כח לחכמים להקנות ג"כ ראייה לזה מגיטין דף ל"ז דילפינן מנשיאי העדה שהנחילו דהפקר ב"ד הפקר ה"ה קנין שמיירי הקרא בהא לנחל הארץ (ויעוין קרבן נתנאל שם) מ"מ שני הפכים בנושא אחד וודאי אין להם כח להפקירו שאם יקדש בו אשה שלא תהי' מקודשת מן התורה ולהקנותו לעבור עליו זה אי אפשר להם ומסתמא דלישנא דגמרא שם כיון דאיסורא דרבנן הוא וכו' ולאו כדידי' דמיא משמע דחכמים ז"ל הפקירו חמצו בכל גוונא ולא דוקא אם הלך לעשות נגד רצונם בפירוש ומקדש אשה בחמץ בשש הפקירו רק בכל גוונא דלשון הגמרא כיון דאיסורא דרבנן הוא וכו' לאו כדידי' דמיא וכו' משמע דמכל ישראל הפקירו אותו אז, רק באמת מדרבנן עובר על בל יראה דעשאו כאלו הוא ברשותו אך לפי זה לא יהא שייך כלל שיעבור שום אחד מישראל בבל יראה מן התורה כיון שקודם שיבוא זמן איסורו מן התורה תמיד אסור בהנאה מדרבנן והפקירו ממני ואינו שלו שוב אינו עובר עליו כלל חוץ אם נתחמץ לו לאחר זמן איסורו על זה עובר מן התורה, אבל י"ל מטעם הואיל ובעי זכי מן ההפקר עובר עליו כמו חלה הואיל ואי בעי מיתשל הגם דטריחא לי' יותר דצריך שלשה דמזדקקו לי' אעפ"כ עובר משום הואיל מכש"כ בזה דנקל זה לזכותו, אך לפי"ז לפי דברי תוספות דף ד' ע"ב דביטול מטעם הפקר א"כ מה מהני הביטול לפ"ז הלא יהא חייב עוד בבל יראה מצד הואיל ואי בעי זכי ויש ליישב כיון שהוא עומד מעצמו ומפקירו ושיוכל לזכות כל אחד בו יען שבשום אופן אינו רוצה שיהא שלו שלא יעבור עליו ומדחה אותו בידים ברצונו הטוב שוב לא אמרינן הואיל ואי בעי זכי דהיכא ש"ל בעי זכי כיון דעושה דבר בפירוש ומגלה שאינו רוצה איתו ואילו הוי בעי זכי לא היה מפקירו מעצמו, משא"כ בחלה דהוכרח להפרישה מן התורה אמרינן הואיל דאי בעי למיתשיל על זה ויתן אחרת לכן עובר עליו, וה"ה בשעה ששית דלא הפקירו מדעתו רק חכמים הפקירו בע"כ אמרינן הואיל ואי בעי זכי ועובר בבל יראה הגם שכל כמה שזוכה שוב יפקירו אותו עוד פעם מ"מ רגע אחד שלו דלזה אין כח לחכמים שלא יוכל לזכות בו רק שוב יפקירו ממנו אם כן אם החמץ בביתו ואינו מבטלו ומבערו תמיד כל ששית שייך בו הואיל ואי בעי זכי ועובר עליו (ואולי בכיון רגע הניחו לו חכמים כדי שעי"ז יעבור מן התורה בבל יראה ויתאמץ יותר לבערו מן העולם כיון שיעבור מן התורה, ואין לומר דעכ"פ אם מקדש אשה באותו רגע שזוכה בו תהא מקודשת בענין כזה י"ל הפקירו אותו שלא יהא יכול לזכות בזה מעיקרא אם יעשה כזאת לקדש אשה) והנה באמת בב"ש באהע"ז כתב דבחמץ דרבנן בשעות דרבנן כיון דאסור בהנאה אינו נותן לה מאומה ואינה מקודשת מן התורה וסברתו שפיר לסוברים בתרתי דרבנן ג"כ אינה מקודשת וכדסברי הראשונים ברש"י, אבל נלע"ד דרש"י עצמו לא נחית לסברת הב"ש כיון דאסור בהנאה לא מידי יהיב לה משום דרש"י נקט תרתי טעמא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ועוד הפקר ב"ד הפקר, והנה י"ל דלכן נקט רש"י תרתי טעמא דהנה מצד כל המקדש וכו' הוה כתנאי שמתנה שאם יאמרו חכמים שאינם מרוצים לקידושין אלו אדעתא דהכי לא מקדש אותה והוה כמו כל תנאי על מנת שירצה אביה ואם אינו רוצה אינה מקודשת וכדאיתא בתוספות (כתובות דף ד') דלהכי אמרינן כדת משה וישראל והנה כל זה אה גברא דמעלי הוא אבל אם יודע שאסרוהו חז"ל דבר זה ואעפ"כ נגד רצונם מקדש אותה ולא אדעתא דרבנן מקדש אותה אזי הפקירו הב"ד כסף הקידושין שלו ואין נותן לה מאומה ואינה מקודשת והיא זוכה מן ההפקר כסף הקידושין, משא"כ אי מקדש אדעתא דרבנן אזי הוה ככל תנאי וכסף קידושין צריכה להחזירה ולכן לא הפקירו חז"ל תמיד הכסף קידושין