התעוררות תשובה חלק א כט

אבל בפני אחרים חייב לעמוד אפילו מאה פעמים מפני מראית עין, ונלע"ד דמדאורייתא חייב לעמוד בפני רבו אפילו מאה פעמים מפני אותו מראית עין דמי שרואה אותו שאינו עומד בפני רבו לבזיון יחשב לרבו שמזלזל בכבודו ואינו עומד בפניו כיון שיודע שהוא רבו או ת"ח מפורסם בדורו שדינו כרבו ואינו עומד מפניו והוא אינו יודע שכבר עמד בשחרית מפניו ובזיון רבו ודאי אסור גם כן בלי ספק מדאורייתא אם כן הוא הדין מי שיבוא באמצע הסדר ויראה התלמיד מיסב נראה כמזלזל בכבוד רבו ולבזיון יחשב לרבו אבל לזה יש תקנה שאז בבוא אחד אחר כך שלא ידע שנטל רשות אז באמת לא יסב או יגלה לו שנטל רשות, אבל באמת יש לדקדק מי הכריחו ליטל רשות כדי לחייב עצמו הלא כל הפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט, אבל לענ"ד החילוק מי שפטור מן דבר רק אז נקרא הדיוט אם עושוהו אם בשעת עשיה גם כן פטור הוא אבל אם מביא עצמו לידי חיוב ואח"כ בשעת עשיה באמת יהא מחויב מן הדין אז תבוא עליו ברכה שמביא עצמו לידי חיוב מצוה ודומה למי שעושה בגד של ארבע כנפות כדי שיתחייב בציצית ומי שעושה ציצית בבגד של ג' כנפות הדיוט ודאי מקרי (ואולי עובר גם משום בל תוסיף דבזה בג' כנפות לא חייבה תורה לשום אדם) ומיושב בסברא זו תמיהת המג"א סימן תרל"ט בפתיחה על רבינו יונה ז"ל שמתמה עליו שמסופק אם צריך או רשאי לעבור בספינה לסיבת חבירו ותמה עליו הא פטור ומקרי הדיוט י"ל דכיון שהלך לשם כבר ואינו עליו עוד לטירחא לאכול בסוכה כיון שכבר הוא שם אינו טירחא באכילה בסוכה ממילא מחייב מעיקר הדין לאכול בסוכה רק שמעיקרא לא היה מחויב לילך לסוכת חבירו אבל הוא הביא עצמו לידי חיוב משא"כ אם בשעת עשיית המצוה ג"כ פטור הנהו ועושה אז נקרא הדיוט ולכאורה יש לעיין למה פטור תלמיד מהסיבה שהיא מצוה מדברי סופרים הא גם בכבוד האב אם האב מצוהו לעבור אפילו רק על עשה מדבריהם אינו יכול לשמוע לו כדאיתא בהלכות כבוד אב דכתיב אני ד' הכל חייבין בכבודי, ונראה מזה ראייה לשיטת ראב"י דפוטר בזמן הזה להסב יען כי אין דרכינו להסב כל השנה אין מצות הסיבה בלילה הלזו ה"ה תלמיד דכל השנה אין דרכו להסב בפני רבו פטור בלילה הזו, ואפשר מזה למד הראב"י דינו ולשאר הפוסקים צ"ל דכיון דיכול ליטול רשות משום כבוד רבו יטול רשות ויקיים שניהם בנטילת רשות כבוד רבו ומצות הסיבה, והא דלא משני הש"ס כאן כשלא נטל רשות מרבו, והברייתא דתלמיד אצל רבו צריך הסיבה מיירי כשנטל רשות, כיון דברייתא סתמא משמע בכל גווני בעי הסיבה לכן מוקמי בשוליא דנגרי וצ"ע עדיין ובהגהות על שו"ע כתבתי בהא דהסיבת ימין לא מקרי הסיבה יעי"ש

סי' ח' תפילין ומזוזות שנמצא בהם אותיות שלא נכתבות על השירטוט ממש רק למעלה וכמה אותיות למטה מה דינם. נלע"ד דפשיטא כיון דהל"מ דמזוזה צריכה שירטוט אפילו כתב אות אחת בלי שירטוט דפסולה וה"ה אם כתב למעלה יותר מן השירטוט או למטה יותר מן השירטוט הגם שכתובים ביושר אם אינם כתובים מכוון בשירטוט ושיהיו האותיות נוגעים בגוף השירטוט דפסולים דאל"כ למה הלכה למשה מסיני שירטוט, אם די גם אם אינו כתוב בשרטוט ומכש"כ אם כמה אותיות למעלה וכמה אותיות למטה ועי"ז השורה איננה נכתבת כהלכתה ביושר, ובתפילין יש להכשיר בדיעבד כיון שכל השירטוט שלהם אין אלא שיהא כתוב בהידור וביושר משום זה קלי ואנוהו כמבואר הכל בתוס' גיטין דף ד' ע"ב, ובתוס' מנחות דף ל"א ע"ב, ומבואר להדיא בתוס' סוטה דבתפילין בדיעבד כשר, והנה צריכין ליזהר שהשירטוט יהי' כמו גומא בתוך הקלף כספיקת המרדכי הובא בב"י יו"ד סימן רע"א להחמיר בדאורייתא, ומתשובות רדב"ז אין ראייה דמשמע שם מדבריו דסבר דשירטוט בעי בגט רק משום דדרך של ספר לשרטטו וכמו זה ספר תולדות אדם דאיתא במדרש ספר וסרגולו הראה לו הקב"ה לאדם כמבואר שם, אבל לפי דמוכח מרש"י סוטה דף י"ז ע"ב דהשירטוט מעכב מדאורייתא ה"ה דבעי שיהא השירטוט קיים לעד, ועוד דלא הזכיר הרדב"ז מהמרדכי מאוומה ואולי אילו ראה אותו היה מחמיר כדבריו, ועוד רדב"ז לא איירי שם רק בגט, דבגט לא הוה הלמ"מ דבעי שירטוט רק אנו דנין מכח ראי' וסברא עליה אבל במזוזה דהלמ"מ דבעי שירטוט יסבור כהמרדכי, והא דלא הביא דברי המרדכי דסבר רדב"ז דגם המרדכי לא קאי רק בס"ת ומזוזות דהוי השירטוט הלמ"מ ולא בגט דאינו אלא לכתחלה, ויש להחמיר בזה (ויעוין בתשובות רע"א סימן נ"א).