התעוררות תשובה חלק א רכא

צריך ליתן לו לאכול ואסור לעמוד על דמו והוא אמת ונכון וכן מבואר חילוק זה בתוספ' ישנים (יומא דף פ"ה) ד"ה אמר ר' פפא בתוך הדבור וז"ל וכן נראה לרבי שאין צריך להחיותו כיון דליכא פקוח נפש אלא ברוב ישראל עכ"ל וכוונתם למעיין שמה הגם שלשמואל אם נמצא התינוק בעיר שרוב גוים מכל מקום צריך לפקח עליו דלא אזלינן בפקוח נפש בתר רוב אבל לחיותו ברוב גוים אינו צריך כיון דליכא פקוח נפש, נראה בעליל דסברי להחיותו מיירי סתם ולא חיות ממש דהיכא דאיכא חשש סכנה צריכים באמת להצילו ולפקח עליו ויעוין בתוס' שם דף ס"ה ע"א בד"ה ולהחזיר לו אבידה משמע מדבריהם דלשמואל דלפקח את הגל "בשבת" אין הולכים אחר רוב גוים מכש"כ דצריך להחיותו דהא אינו עושה איסור בזה כמו חילול שבת כן נראה פשט דבריהם ומשמע דסבירא להחיותו היינו להחיותו ממש שיהא לו חיים ולא ימות דאם לא כן אין סברא להחיותו מכש"כ מפקוח נפשו מ"מ במחבר ושו"ע י"ל כוונתו להחיותו סתם וכמו שפירש בתוס' ישנים כוונת להחיותו ואין סותרים דברי המחבר אהדדי, תבנא להלכה דבמומר לתיאבון הגם שאין מחוייב להחיותו ואפילו אי היה איסור בדבר מ"מ מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו א"כ ממילא מחויב הוא לחלל שבת בעבורו להצילו ואפילו אי היה פלוגתא בדבר היה ספק נפשות ולהקל דמה אפילו במקום ספק מעיקרא אם ישראל הוא אם עכו"ם אינו מחוייב הוא מעיקרא לפקח עליו אעפ"כ צריך לפקח עליו כמו דתנן ספק נכרי ספק ישראל דמפקחין עליו אפילו בכמה ספיקות אם הוא שם או אינו שם או חי או מת או נכרי או ישראל מכש"כ בזה דצריך לפקח עליו

והנה אם הוא מומר לחלל שבת לתיאבון הגם שעל פי מה שאחז"ל והתירו לחלל עליו על פי סברא דתורה אמרה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה א"כ לפ"ז לענין לחלל שבת אסור לחלל שבת בעבורו מכש"כ לא מפני חיי שעה של זה מ"מ לדינא למאי דמסיק רבא דלכולא תנאי אית להו פירכא לבר מדשמואל דדרש מוחי בהם ושלא ימות בהם וכן נקט הרמב"ם בהל' שבת דרשה זו וכן אנו נקטינן להלכה דאפילו על חיי שעה מחללין ועוד הא פסקינן כשמואל בשו"ע אהע"ז (סי' ד' סעי' ל"ד) דבתינוק שנמצא ברוב גוים הגם שמותר אותו תינוק לכתחלה לעבור על כל עבירות שבתורה דאזלינן בתר רוב מ"מ מפקחים עליו בשבת דילמא ישראל הוא והלא הוא מותר לכתחלה לחלל כל שבתות ואעפ"כ מחללין עליו שבת להצילו והטעם דמעיקרא לא נתנו המצות רק על תנאי שלא יארע מזה ספק מיתה א"כ לא נצטווה ולא מחייב לשמור שבת באופן הזה שיכול לבוא אפילו ספק מיתה על ידיהם א"כ גם מומר לתיאבון לחלל שבת מותר הוא עצמו לפקח על עצמו בשבת וה"ה אחרים ולא שנא דלא נצטוה מעיקרא על השבת במקום חיותו וז"ל רש"י (יומא פ"ה ע"ב) אשר יעשה האדם המצות שיחיה בהם ודאי ולא שיבא בעשייתו לידי ספק מיתה וכן פירשו שם ע"א בתוס' ד"ה ולפוקי שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל והנה רועי בהמה דקה דמורידין ולא מעלין נקט הטעם בשו"ע יו"ד בסי' קנ"ו סע' א' וז"ל בד"א בישראל בעל עבירות והעומד ברשעו ושונה בו כגון רועי בהמה דקה לפ"ז אם הוא רק לפעמים מחלל שבת ולפעמים יש מעצור לרוחו לכבוש יצרו הרע פשיטא שמצוה לעמוד על דמו רק אם היה תמיד מחללו וכמו שפרק עול מצות שבת מעליו יש לדונו כרועי בהמה דקם ולפי מה דמביא הש"ך הטעה שם סעק"ג דברועים החמירו דחכמים עשו חיזוק לדבריהם אבל בגזלנים דאוריית' לא א"כ משמע אפילו אם עומד ברשעו תמיד אם אינו מרועי בהמה דקה אסור להורידו וה"ה די"ל דמצוה להצילו ואולי יש לומר שכל זה דוקא רק בגזל שמשום תקנת ארץ ישראל וישוב העולם החמירו חז"ל בדבר הזה אבל בשאר עבירות אע"פ שעומד ברשעו תמיד כיון דהוא לתיאבון לא התירו חז"ל דמו

אמנם אם הוא עובר עבירה להכעיס כיון דמצוה להרגו בפרהסיא ואם אינו יכול להרגו יגלגל סיבות עליו כדי שימות פשיטא שאסור לחלל שבת להצילו הלא אדרבה מצוה להמיתו אבל באמת היה נראה לומר בשלמא אם הי' אמרינן דמצות וחי בהם או השמר לך ושמור נפשך מאוד ונשמרתם מאוד לנפשותיכם שמזה למדו חז"ל להנצל מכל חשש סכנה כמבואר להדיא חו"מ (סי' תכ"ז ובטו"ז שם בסע' יו"ד) ועיי"ש במתק לשונו מתוק מדבש והמה מצות חמורות שדוחים כל המצות שבתורה חוץ משלשה ממילא כיון שהוא מן המורידים אותם ומצוה להרגו ממילא אינו דוחה שבת כיון דעליו לא נאמר