התעוררות תשובה חלק א רטז

הי' מוליכה לעירו ולמה לא כתבו התוס' כפשוטו דאם יבא עליה ותהא מעוברת שאין בזה חשש משום רבנן דפקיע שמייהו משמע דסברי תוספות לתירוץ דיחודי מיחדי נדחה תירוץ ראשון וק"ל

סי' רט"ז נסתפקתי (בלעבער טראהן עהל) שומן של דג טמא שנמחה באור ומראהו כשמן ויש לו טעם פגום קצת אם מותר דכדרך אכילתן מקרי שכל העולם אוכלין אותו כך רק על דרך זה שנמחה באור תחלה ושותן אותו לרפואה להברות גופם החלש קצת, וספיקתי לשיטת התוספות ע"ז דטעמא דאמרינן שרצים חידוש הוא כיון שהם פגומים ואעפ"כ התורה אסרתן ה"ה זה בכלל שקצים יחשב שקץ המים הוא הגם דמבואר ברמב"ם מאכלות אסורות שדגים טמאים לאו בכלל שקצים הם מ"מ וכי עלה על דעת אחד לומר שדגי המים ובהמות ושקצים ורמשים וחיות ועופות אשר טעמם פגום שלא אסרתן תורה הרי הכל אסרה התורה ופשוט הוא אם כן מי התיר שומן של דג זה ומאי שנא

ואם גם נאמר שהדג בעצמותו טעמו לשבח ושומנו פגום לכן מותר זה אינו דילמא כי היכא דאסרו התורה הטמאים אשר טעמם פגום מעיקרא ה"ה הטמאים אם מהם לשבח ובהם גם לפגם מעיקרא מעיקר ברייתו אסורים מנ"ל לחלק בשלמא מה שנפגם והבאיש אחר כך יש לומר דפקע איסורי' אבל לא בזה וגם בזה גופא איכא סברת הה"מ בפירוש הרמב"ם דבשרצים הפגומים אם הבאישו מותרין גם כן והפר"ח אוסר ולא דמי לאכל מררת השור שאינו ראוי לאכילה כלל והוא מר מאוד ואין שום אדם אוכל ויוכל לאכול אותו וכדומה והוי שלא כדרך אכילתן והנאתן וגרוע יותר מהקרנים והטלפים שפטור האוכלן ועוד וכי נימא משום טעם פגום קצת הוי אינו ראוי לגר דבאמת הר"ן מקשה ג"כ על קדירת אינו בן יומא דמותרת וכי לא הוי ראוי לגר ובזה ודאי צריך עיון לענ"ד. (עיין לעיל תשובה קי"ט

) סי' רי"ז מילתא דתמיה. איתא במהרי"ל ליאסור תענית בראש השנה דתנן ארבעה ראשי שנים הן ואחד ט"ו בשבט ואיתקשי להדדי ע"כ ותמיה בעיני אם אינו מכריע שיטת הפוסקים שאסור ראש השנה בתענית כשאר יו"ט כמבואר ברא"ש סוף מסכת ר"ה וגס מבואר מגמרא ר"ה ותיפוק דהוה לי' יום שלפני גדליהו ויום אחר ר"ח ומשני ר"ח דאורייתא ואינו צריך חיזוק מוכח דלכל הפחות לא גרע משאר ר"ח יעוין תשובת שאגת ארי' ואם כל זאת אינו מכריע יהא מכריע דקדוק קל הזה, ועוד למה לאקושי לט"ו בשבט יקיש אותו לראשי חדשים שמבואר בגמרא איסור תענית שלו להדיא ועוד היקש לא מצינו במשנה אלא רישא דומיא דסיפא וגם רק במה דאיירי להדיא אמרינן דומיא והלא המתניתין לא איירי כלל מאיסור תענית ועוד ט"ו בשבט לא מוזכר בגמרא לאיסור, שוב ראיתי במרדכי ריש מס' ר"ה דאין מתענין בט"ו בשבט דלא מצינו תענית בר"ה ותנן ארבעה ראשי' שנים הם אלמא דמקרי ר"ה ודמיין להדדי אע"פ ששאר ראשי שנים הם חמורים מט"ו בשבט נראה ההיפך שרוצה ללמוד ט"ו בשבט לאיסור משאר ר"ה

תמה גאון אחד (בספר שיל"ת יעב"ץ שם תשובה קנ"ח) וז"ל הנה ראיתי בספר לחה"פ על ש"ע יו"ד (ס"ח) ז"ל ראובן קנה סייף מתליין שדן בו ד"נ ונתן לתקנו לסכין של שחיטה אם מותר לשחוט בו דקיי"ל חרב הרי הוא כחלל ומטמא לבשר ששוחט בו י"ל דסכין נטהר על ידי טבילה עכ"ד והנה השאלה הבל והתשובה דברי בורות כי מה איכפת לן בטומאה וטהרה האידנא וכו' והתשובה דברי בורות כי לענין טמא מת צריכין הזאה שלישי ושביעי

ונלע"ד השפל ליישב קצת קושיתו ותירוצו די"ל דמיירי בזמן שהמקדש קיים ואע"פ שנקט ראובן קנה משמע דכך הי' מעשה י"ל דהשואל שואל שאלתו בלשון מעשה וכדמצינו בתרומת הדשן שכתב ספיקות כאלו הי' אחד שואל או שקאי למי שמחמיר לאכול חולין בטהרה כדמצינו חסידים נוהגין כך ויעוין במג"א סימן ת"ר וסימן רמ"ב דנהגו לאכול באותן ימים הקדושים חולין בטהרה ושואל כיון דמטמא סכין לבשר והדם חולין מכשיר ובקדשים חיבת הקודש מכשיר. ותשובתו יש ליישב כן דבאמת צ"ל דהתליין שויא לבני אדם הנהרגים גיסטרא וחתך ראשם בבת אחת דאז מטמא לסכין מצד חרב כחלל (דהא גוסס לא מטמא) וכיון שכן היאך מותר לשחוט בסכין זה הא מת אסור בהנאה ובולע