התעוררות תשובה חלק א רטו

העולם שאינם מדקדקים שתאפה המצה לכה"פ כדינה וזה ניחא אם אוכלין המצה בעין אבל אם חוזרין, ואופין כראוי הי' חייב על אכילתה

אבל נלענ"ד לפי מה דאיתא מס' ביצה דף ז' ע"ב בגמרא כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה שאור שאינו ראוי לאכילה מוכח מהגמרא הזו ששאור אינו ראוי לאכילה וע"כ מיירי כשהוא אפוי' אינו ראוי לאכילה ואעפ"כ חייבה התורה באוכל שאור בכרת כדאי' שם אמר ר' זירא פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זה שאור וזה חמץ ומסיק שם לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי דשיעוריהם שוה וחייב עליהם כרת (ועיי' בתוס' שם בסיף ד"ה לומר רבי זירא וכו') וא"כ כיון דגם שאור אפוי הוה שלא כדרך אכילתן והנאתן אין חילוק בין עיסת שאור להאפוי וכיון דגלתה לנו התורה דשאור דפתח בו ומסיים בחמץ לומר לך זה שאור וזה חמץ ששוין לענין חיוב אכילתן א"כ ה"ה עיסת מן חייב על אכילתן וקצת ראיי' מלשון הרמב"ם פ"ה הל' ח' מהל' יסודי התורה שכתב וז"ל אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטייה או מלוגמא מחמץ או מערלה או שמשקין אותו דברים שיש בהם מר מעורב ואם אסורה מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ולא נקט שאכל עיסת חמץ שהוא מותר משמע קצת בזה שחייב וצריך עיון בדבור הזה. ואם כרכו בסיב לא יצא שלא נקרא אכילה כלל מה שאין כן בשאוכל שלא כדרך הנאתן מיקרי אכילה רק שהיא שלא כדרך הנאתן ואם נתן בה דבר מר חוץ מזה שאין מרגיש בו טעם מצה כלל אפילו אם לועס הוא יצא מגדר מאכל והוי כמו נבילה שהסריחה הגם שאם מתקנו ומוצא מרירתו שב לתורת אוכל מ"מ מקמי דלא מתקני איננו בגדר מאכל ולדעתי גם בל יראה אינו עובר עליו כיון שאינו חייב באכילתה ובפרט לדברי הר"ן שכתב לכן חייבו התורה להשביתו מביתו כדי שלא יטעה לאכלו וכל כמה דלא מתקנו אינו עובר עליו ועיי' מג"א סי' תמ"ב סק"א בשם י"א, והתם י"ל שאני דאם יאכל פחות מכזית ויצרף מאותו תערובת להשלימו לפחות מכזית שבצרופו יאכל כזית בכדי אכילת פרס חייב וע"ש במג"א בדה ונ"ל דאם מותר מן התורה באכילה פשיטא שאינו עובר בבל יראה ואין לומר דחייב בבל יראה משום הואיל אם מתקן המאכל ומוציא המרירות חוזר לאיסורו הראשון וחייב באכילה ובביעורו זה אינו א"כ נאמר על כל הלש עיסה בפסח דחייב בבל יראה מצד הואיל אם מחמיצו או אפילו אם אינו עושה מעשה להחמיץ אלא מניח העיסה ונתחמץ מאליו אלא מוכח כיון שאינו חמץ בעצמותו לא שייך לומר בו הואיל ה"ה בזה שאין תורת אוכל עליו לא נחייבו משום דאי בעי עביד מעשה להכניסה לתורת אוכל. ואין לי כעת פנאי לחפש בספרי רבותינו לטוב

סי' רט"ו נסתפקתי בהא דתנינא ראב"י אמר לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה אחרת שמא יזדווגו הבנים זו לזו ונמצא אח נושא אחותו (יבמות דף ל"ז ע"ב) וכן נפסק בשו"ע אהע"ז סימן ב' סעיף י"א, אם אין לו בנים מאשה הלזו אם מותר לישא במדינה אחרת דהא כל טעמא דנקט ראב"י ונמצא אח נושא אחותו היינו שני הכתית בניו ובנותיו לא ידעו כל אחת שכת אחרת בני אביהם המה וזה לא שייך אם אין לו בנים מאשה זו דבלי ספק בדקדוק נקט ראב"י אח נושא אחותו דאב נושא בתו לא שייך כאן דהא הוא יודע שהמה בנותיו ושבנו ישא אחותו של אב או אשת אחיו של אביו זה מילתא דלא שכיח הוא שרך בשנים יקח זקנה ממנה דרובא דרובא זקנים המה ממנו. הגם שיוכל לפעמים להיות שאחיו של אביו נשא רכה בשנים ומת או נתגרשה כל זה מילתא דלא שכיח הוא ומן התורה אזלינן בתר רוב ושכיח מכש"כ דלא תאסר התורה משום חשש רחוק ואם נאמר שרק אסמכתא הוא גם רבנן לא גזרו במילתא דלא שכיחא ובפרט במה דלא שכיח רק לעתים מ"מ מוכרחים אנו לומר לפ"ז שגם פלגש לא ישא במדינה אחרת למאן דמתירין פלגש הגם דלא שייך בה עריות שבע נשים שאוסר עליו כמו בקידושין מ"מ בתו ובנו מאנוסתו או מפותתו אסורה דקרינן מולדת בית ושייך שפיר חששא נמצא אח נושא אחותו

והנה הב"ש שם תמה דלמה לא מביא הרי"ף להלכתא שאני רבנן דפקיע שמייהו שרי, ומתרץ שם לתירוץ יחודי מיחדי נדחה התירוץ פקיע שמייהו, וראי' נלע"ד מתוספות שם ל"ז ע"ב בד"ה יחודי דכתבו דלכן הוה פת בסלו כיון שספק הוה אם יבואו אליה או לא לא רואים דם חימוד (דסברו דוקא שתדע בודאי שיבוא אליה רואים דם חימוד אבל לא בספק) ואם בא עליה ותהא מעוברת אז