התעוררות תשובה חלק א ריג

השליח שם ישראל הלוה השולחו הוה רבית קציצה (ומובן מאליו שהגוי השליח לא ישמע לישראל שלא יאמר שם המשלחו ושילוה בעד עצמו כי ירא המשרת שיתפס עליו כגנב ובפרט בכלי זהב וכסף מורא יעלה על ראשו שיחשדו שגנבם כי מאין לעני משרת זה לכן בודאי יאמר לו את שם המשלח) וגם אם מלוה על המשכון שדא בי' נרגא דהוא הישראל הלוה בעל המשכון כערב קבלן דהא על משכון קא סמיך ואפי' אינו אומר גוי השליח שישראל משלחו ורק שלוה לצורך עצמו אסור גם כן משום ערב קבלן ולומר תמיד בכל פעם שמקנה הלוה המשכון לגוי שלוחו והוא ילוה לעצמו המעות וחוזר ומלוה לישראל והמשכון שוה דמי' כדי שלא יצטרך ישראל המלוה לנגוש לישראל המשלח קשה להטעים בכל פעם דבר זה לגוי

אמנם לפי מאי דמסיק החוות דעת בסימן ק"ס ס"ק ח' בסופו דאם השליח ישראל ומזכיר שם הלוה על הקרן ולא על הרבית שמותר דהוה כאלו אמר הלוה לפלוני מעות ואני אתן את שכרך (ובח"ס חלק ששי תשובה כ"ו מסיק גם כן דאם המשלח שלח לשליח וקצץ עמו כיון דהלאו דלא תשימון בעשה בשעת שומא ממילא אין שליח לדבר עבירה ולא מועיל שליחות על הרבית ואפילו נותן הלוה אח"כ להשליח הרבית לא יזיק דהוא אינו נותן למלוה ולמלוה אין נפקא מיני' אם יתן הלוה או לא כיון דהוא מקבל בין כך ובין כך מהשליח עיי"ש והוא נראה שחולק בזה עם חוות דעת שרוצה לחלק בין אם המלוה עושה שליח או הלוה והנה לפי מה שמסיים החוות דעת בד"ה אמנם וז"ל דאף כשמזכיר השליח שם הלוה על הקרן והרבית דלא הוה רבית קציצה רק מדרבנן וכו' עכ"ל יש לומר שישלח הישראל הלוה ישראל אחר ללות בעדו, דמוטב שיהי' שוגגים) דבדרבנן היכא דידעינן דלא ישמעו לנו מוטב שיהא שוגגים, ועוד יש ליתן סניף רובא דרובא הלוים שם המה עניים לצורך סעודת שבת או לצורך פרנסתם המצומצמת להרויח בהם דחק בני ביתם ולצורך מצוה לוים ברבית דרבנן יעוין במג"א סימן רמ"ב (ובהגהות יד שאול יוד"ע סימן ק"ס ס"ק כ"ב) ולפי"ז הי' יותר טוב שישראל ישלח דוקא לישראל והשליח יזכיר לו שם המשלח על הקרן וגם על הרבית. אבל באמת הא דלוין לרבית הובא במג"א סימן רמ"ב וכמה מרבותינו זצ"ל מפרשים דמיירי על פי היתר ולא מוכח איסור רבית דרבנן להתיר לצורך מצוה ואשמעינן רק דכ"כ חשובה סעודת מצוה דאפילו בהוצאות הרבה גם על הוצאות היתר הרבית ילוה ויוציא. כל זה כתבתי להערה בעלמא וחלילה לסמוך אפילו מקצת על זה

סי' רי"ד הערות בסוגיא שלא כדרך הנאתן (פסחים דף כ"ד ע"ב). המשנה למלך מסופק אם אוכל דבר מצוה שלא כדרך הנאתן כגון מצה בפסח אם יצא ידי חובתו ומסיק כי היכא במצות לא תעשה דכתיב בה אכילה ואכלן שלא כדרך הנאתן פטור משום דלא מיקרי אכילה ה"ה דלא יצא בה ידי חובתו וחזינן לגאון (עיי' כ"ס או"ח סי') שמביא ראיי' מהירושלמי שאמר ר' יוחנן האומר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח דשבועה חל בכולל אמר שלא אוכל מצה בלילי פסח הוה נשבע לבטל המצוה ולא חל השבועה ואם יוצאין שלא כדרך הנאתן ולגבי איסור שבועה אינו חייב אלא אם אוכל כדרך הנאתן א"כ לא הוי נשבע לבטל את המצוה שיכול לקיים המצוה ולא לעבור על שבועתו ועוד מביא ראיי' מקושי' התוס' ר"פ לולב הגזול שהקשו למה צריך לן לימוד שאינו יוצאין במצה של טבל תיפוק ליה דהוה מצוה הבאה בעבירה ע"כ ואם נאמר שבמצוה יוצא שלא כדרך הנאתן א"כ לא הוה מצוה הבאה בעבירה דקיים העשה ועל הלאו לא עבר לכן צריך למוד שיש בו איסור טבל אינו יוצא בו מצות מצה ונלע"ד דשאני מצה משאר מצות עשה דהנה י"ל אפילו אם נאמר דיוצא שלא כדרך הנאתן מ"מ גבי קדשים שהקפידה התורה שיאכל בגדולה כדרך המלכי' אוכלים מסתבר דלא יצא וה"ה גבי פסח שנאכל צלי אש דרך גדולה (עיי' סברא זו בכתב סופר או"ח) ולפ"ז מצה דאיתקש לפסח ואין היקש למחצה ג"כ אינו יוצא שלא כדרך הנאתן ועוי"ל במצוה שהקפידה תורה שתכלית אכילתה היא שנזכור ע"י ונתעורר על מה שהי' כגון מצה שאנו אוכלים על שם שנזכר ע"י שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שגאלנו ממה"מ הקב"ה ולא עוד אלא שצריך לומר בפה מצה זו אנו אוכלים לזכר דבר זה כדאיתא במתני' סוף פרק ערבי פסחים דא"ר גמליאל מי שלא אמר שלשה דברים אלו פסח מצה ומרור לא יצא ידי חובתו