התעוררות תשובה חלק א רי

באחד שנשבע בשם דיא"ו והתיר וצ"ל דסובר דשם שמזכיר בלשונות הגוים איננו חמור כמו במזכירו בלשון הקודש עכ"ל נלע"ד להסביר הן אמת דגם בשבועה כתיב לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו אבל אם מתיר שבועה בשם אם כן הוה לי' השבועה שנשבע והזכרת השם בה לבטלה ועובר על שהזכיר שם שמים לבטלה הן חמת שהשבועה בעצמה מותרות בהתרה מ"מ ממילא הזכיר שם שמים בשבועתו לבטלה הגם שבשעה שנשבע היתה כוונתו לקיים מ"מ אינו מוכרח להתיר למה יתירנו כי עי"ז יהא הזכרת שם לבטלה כן יש לה סביר ואין להקשות מ"ש מהמפריש תרומה ומברך עליה ויוכל לשאול עליו ולא חיישינין משום ברכה שבירך בשעת הפרשה לבטלה היינו טעמא שהברכה לא היתה באמת לבטלה כי מברך שצונו להפריש תרומה וכן באמת צונו הקב"ה להפריש ויוכל אח"כ להתיר וכן הכוונה וצונו "להפריש" באופן שיכול אח"כ להתיר עליה אבל לא שזאת צריכה להיו' תרומה לעולם כנלע"ד. סי' רי"ב בסוגי' דכבתה נלע"ד לתרץ קושי' חמורה של שבו"י לפי מה דפסקינן כבתה אין זקוק לה וחצר שיש לו שני פתחים שצריכה שתי נרות משום חשדא א"כ בכבתה יהא זקוק לחזור להדליקנה משום חשדא ורב הונא גופא מרא דשמעתא דחצר וכו' הוא סבר באמת כבתה זקוק לה, מזה העלה השבו"י דצריך שישאר להיות מונח המנורה במקומה להיכר שהדליק ונכבה, ואין להקשות אם כן יתקנו חז"ל שיניח מנורה בחצר השני זה אינו כיון דתקנו להסיר מידי חשדא תקנו מתחלה כראוי שידליק נר ולא להניח מנורה ולסמוך שהעוברים ידינוהו לכף זכות שכבה ולא תקנו חז"ל להטעות הבריות, אבל על עיקר קושיתו נראה לענ"ד הלא ידוע שאינו בודאי שיכבה הני שמנים ופתילות אלא שכיח ורגיל קצת, בשלמא בשבת החשש שמא יטה הוא לא שיכבה הנר אלא לא יהא דולק יפה שלא נמשך השמן אל הפתילה והפתילה מסכסכת ויטה אותה לטוב וזה גזירה קרובה ודאית כדאיתא בתוספות דגזרינן חלב מבושל אטו אינו מבושל ואינו מבושל אטו שמא יטה ולא הוי גזירה לגזירה דשמא יטה גזירה קרובה היא, והנה יוכל להיות שיכבה לפעמים ומפני חשש זה שמא יכבה ושמא יעבור אז אדם לא גזרו חז"ל לחזור ולהדליקה (כיון שהלכה כבתה אין זקוק) והרואה יחשוב שנכבה כיון שמותר להדליק באותן שמנים ושכיח שמדליקים בהם ושכיח שנכבים ואין צריך לחזור ולהדליק אבל גבי חצר אם לא ידליק כל שמונת ימי הלילות העובר ושב יראה בכל שמונת הלילות שאיננו דולק שם (כי בקל שאותן בני אדם בעצמם יעברו אותו דרך בכל לילה) וזה לא שכיח שיכבה בכל לילה, ואז יאמרו שלא הדליק ומדלא אדליק בהא בהא נמי לא אדליק כדאיתא בגמרא חוץ לילה ראשונה שיש לדונו שנכבה וכיון שתקנו להדליק כל שבעה תקנו להדליק כראוי כל שמונה. סי' רי"ג מה שחנני השי"ת בהא דסבר רב הונא אין מדליקין משום דכבתה זקוק לה פשט חדש הנה לרש"י קשה דמפרש דילמא פשע ולא מתקן לה הלא חזינן דטרח במצות נר חנוכה ויש בו חסרון כיס וקונה שמן ומדליק ולמה ליחוש שיפשע ולא מתקן והוא תמוה, והי' נראה לענ"ד מאז לפרש רש"י דקשה לשון רש"י כתב דלמא פשע שהוא לשון עבר והי' לו לומר דילמא יפשע לשון עתיד ויש ליישבו דאפי' לפי מה דפסקינן דמותר להדליק באותן שו"פ הגרועים מ"מ מצוה מן המובחר שמן זית הוא ומר הוה מהדר אמשחא דשומשמי דמשיך נהורא וכן הוא בשו"ע להדר על שמן היותר טוב וכיון דהוא לוקח שמן ופתילות גרועות חזינן דמזלזל במצות רק אעפ"כ לא רצה שלא לקיים עיקר מצוה כלל ועל זה חיישינן דילמא "פשע" מעיקרא במנה שלקח אותן שו"פ הגרועים ולא מתקן לה אח"כ דמזלזל במצות הוא. אבל כעת נראה לי לפרש בהקדמה זו דהא דנכבים שו"פ הגרועים הוא שכיח ורגיל קצת דאל"כ לא הי' גזרו לרב הונא דמילתא דלא שכיח לא גזרו והנה ברא"ש איתא לפי מה דפסקינן דהדלקה עושה מצוה צריך שיתן בו שמן כשיעור קודם הדלקה וכן נפסק בשו"ע להלכתא ובשלטי הגבורים איתא דאם נתן במקום שמנשב הרוח ונכבה צריך לחזור ולהדליק דהוה כמו שלא נתן בו שמן כשיעור, והנה לפ"ז אני אומר למ"ד כבתה זקוק לה אם נכבה ומתקן אותו אעפ"כ לא יצא כיון שבשעת הדלקה שעושה מצוה לא הי' בו בפתילת ושמנים אלו בטבעם שידליקו אותו חצי שעה המחויבת שהרי חזינן