התעוררות תשובה חלק א רד

ואיפכא הוא מכניס דבר שלא הי' שייך לו שיהא לעצמו ואינו דומה לתרומה שמוציא מרשותו לרשות הקדש וכאן מכניס מה שלא הי' שלו לרשותו ועוד הכא גם בדעתה תלוי מילתא שהיא מרוצת לקידושין ומקניא נפשה, משא"כ בתרומה וכדומה אין צריך רק דעתו כמובן כי אין לחפצים שלו דעת וכיון דאינו דומה לתרומה לא יוכלו למילף ממנו ורק בתרומה גילתה תורה כך ולא במקום אחר. ועוד ספיקתו להתיר לבעל בשאלת חכם אינו נכון יען התלוי בדעת אחרים ומה גם לטובת אחרים בלאו צריך להסכים חבירו וכיון שהוא לטובתה להיות נשואה לבעל כדאיתא במתני גיטין דף ח' במתני' האומר לחבירו הרי זה גיטך וכו' צריכה גם היא להיות לה פתח וחרטה ולא די בהסכמתה שיוכל להתיר נדרו רק גם היא צריכה פתח או חרטה שזכות וטובה הוא לה להיות נשואה צריך הסכמתה ולא יכול לגרשה בע"כ ועוד כיון דאקניי' נפשה לו להיות מקודשת כהקדש והקדשת' עצמה לו

מה ששאלנו אם כל דיני מסור המוזכרים בחו"מ סימן שפ"ח נוהגין גם במוסר לעכו"ם שבזמנינו, הנה אם טעם ספיקתו שאינו חושב אותם לעע"ז, יעוין פלוגתת וטעם ראשונים ריש הלכות יין נסך בטור וב"י, הלא בגמרא בבא קמא דף קט"ז ע"א איתא רק לשון נכרי ולא לשון עכו"ם ועיין ברש"י שבת דף צ"ד ע"א בד"ה אמרו דבר אחד בסוף הדיבור וז"ל וכל האומות קרי להו נכרים, ואי ספיקתו משום שעתה מקפידים על נפשות הלא סברא זו גופא לחלק אמר רב לרב כהנא ורב כהנא קבל סברא זו וקבל על עצמו גלות שבע שנים על זאת ואעפ"כ לא הביאו הפוסקים שום חד מינייהו לחלק בין אומה לאומה ש"מ דלית הלכתא כוותייהו ובאמת טעמא בעי כיון דרב אמר כן ורב כהנא לא חלק עליו מנ"ל למיפסק דלא כוותייהו, ועוד י"ל ממה נפשך הוא המוסר מסר לגוים הנ"ל ואם לא שייך בהם דין מסור ממילא המוסר אצליהם גם כן אין לו דין מסור וממה נפשך שרי למסרו לגוים האלו ומדויל ידיו ומשתלם לכן בנידון דידן לא ראיתי כלל לחלק בין אז לעתה

סי' ר"ד בפ' אלו טריפות והאיכא בסגר ושב שמעתתא בשלמא לתנא דידן מאי דתני תני ומה דלא תני אתיא בזה הכלל, וקשה היאך המציאו אמוראי בתראי מה דלא ידעו ראשונים ורש"י נשמר מזה וכתב שהיו מקובלים מן הראשונים וקשה א"כ למה פרט התנא אלו והני אתיא בזה הכלל ולא פרטם כיון שהיו כולם מקובלים מן הראשונים, עוד קשה עולא אמר שמנה מיני טריפות לאפוקי לקותא דרכיש הלא רבי יוסי בר' יודא השיב לחברייא מיפלח כליותיו וקא חיי אלא על כרחך מעשה נסים שאני היה ניקבה המרה טריפה ואיוב קא חי ע"י מעשה נסים ולמה לא השיבו לו חברייא דלית להו לקותא דרכיש כעולא והוה באמת יפלח כליותיו כשירה אלא מוכח מזה דאיתא להו לחברייא לקותא אם כן עולא דאמר כמאן לא כחכמים ולא כריב"י, ועוד קשה כיון דכתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו ונאמרו למשה על זה שמנה מיני טריפות למה רמז לן עוד הקרא בזאת החיה מה שאינה חי' לא תיכול הלא כבר כתב קרא ובשר בשדה טריפה ופירשו הקב"ה למשה רבינו ע"ה בעל פה השמנה מיני טריפות ויש לומר דהפסוק זאת החי' מורה שמחייב גם על טריפות בעשה ול"ת דשאינה חי' לא תיכול הוא לאו הבא מכלל עשה והוה עשה

ונלע"ד דבר חדש דטריפה הוא בל"ת ופירושו נאמרו למשה בשמונה מיני טריפות אבל בפסוק זאת החי' אשמעינן דשאינה חי' לא תיכול הגם שאין בה ממיני טריפות אלו כיון שאינה יוכלה לחיות לא תיכול והוה רק באיסור עשה דלאו הבא מכלל עשה הוא, ואין לומר הדרא לאיסורא קמא זה אינו דוקא גבי יו"ט דכתיב כל מלאכה לא יעשה הכל בכלל והדר אמרה תורה אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה והתירה התורה וגלה לן אח"כ דוקא "לכם" ולא לגבוה היינו אוכל נפש זה שהתרתי התרתי לכם אבל לא לגבוה ונשאר ממילא בכלל כל מלאכה לא יעשה שהשחיטה מלאכה הוא, אבל מה שאינו יכול לחיות לא נוכל לומר הדרה לכללה ובשר בשדה טריפה שזה אינו משמנה מיני טריפות שנאמרו למשה מסיני ואינה נקרא טריפה אלא אסורה מפני שאינה ראוי לחיות וכגון שהורו הגאונים בניטל לחי התחתון כיון שאין יכולים להמרות ולהאכיל ממילא אינה יכולה לחיות ואסורה וזה ילפינן מפסוק זאת החי' ונלמוד מזה, ובזה מיושב דהא דאמר עולא שמנה מיני טריפות לאפוקי מדרכיש היינו לאפוקי לקותא דרכיש דלקותא