התעוררות תשובה חלק א קצה

כך כדי דנאמר בו מצוה לאו ליהנות ניתנו (והוא ראייה למה שכתבנו במה שאין בו מצוה חיובית לא שייך לומר מלל"נ) לר' יודא דדווקא לדבר מצוה מערבין לילך לבית המשתה אמרינן מלל"נ והנה בית המשתה גופא הוא לאכול ולשתות ולשמוח בתענוגים מ"מ כיון דעיקרו לדבר מצוה מותר חזינן כיון דעיקר הנחת עירוב הוא מצוה הגם שמצוה גופא הוא שמחה והנאת הגוף מותר ה"ה בטובל במעיין הגם שאח"כ יש לו הנאה שנתקרר ובשעת מעשה ג"כ הנאה לו מ"מ מותר כיון דעיקר מעשה זה לשם מצוה עושה וכיון דרבא ע"כ לא אמר שמעתא כתנאי דא"כ הי' לומר הלכה כר' יודא א"כ מוכח דחזר רבא משמעתא בר"ה אבל יש להשיב דבהנחת עירוב בבית הקברות בשעת הנחתו אין לו שום הנאה רק מצות הנחת עירוב משא"כ במעין דנהנה גם בשעת טבילה ועוד יש לחלק דלבית המשתה אין הכוונה לאכול ולשתות שם אלא להיות שושבין לחתן לשמח חתן וכלה וממילא אוכל שם להשתתף בשמחתם ואתיא שפיר יותר לפי מה שכתבנו דמצוה הניתנה לאכילה כ"ע סברי ליהנות ניתנו מ"מ זה עיקר להנאת חתן וכלה ולא להנאתו עיין במה שכתבתי בסוגיא דמצות לל"נ מאותו ענין קחנו משם

ויש להביא ראייה לכלבו וכן יש לומר דסבר רש"י במסכת ר"ה (דף כ"ח ע"א) דאם יש קצת הנאת גופו בשעת קיום המצוה אסור דרק הנאת קיום המצוה הוא דוקא לאו ליהנות ניתנו, מר' יוסף עירובין (ל"א ע"א) דקאמר סבר דניחא לי' דמינטרא דאי אצטריך לי' אכיל לי' חזינן דהנאה כזו שגם שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצלל"נ מ"מ אסור משום הנאה זו דניחא לי' דמינטרא וזה סברת חכמים דהלכתא כוותי'

ראיתי לרבותינו האחרונים זצ"ל שמסתפקים אם נטל לולב בידו בעודו מחובר לאילן ביו"ט הראשון של חג אם יוצא בו מצות לקיחה (הגם שמוקצה הוא לטלטל מ"מ אם יוצא מן התורה וכיון דאגד לי' הדס והושענא או שלקחן זה אחר זה וכולן היו לפניו, נ"ל ראייה מתוספות יבמות (דף ק"ד ע"א) בד"ה סנדל של ע"א בדף ק"ג ע"ז בסוף הדיבור וז"ל והא דמשנה בסוכה מתניתין באשירה דמשה ולא משני בנכרי וקודם ביטול משום דכי נקצץ הלולב התבטל עכ"ל מוכח דצריך שיהא תלוש דאל"כ עדיין קשה דהוה לי' לשני בדנכרי וקודם ביטול דלא יצא בנטלו במחובר לאילן

סי' קצ"ו מה דתמיה לי טובח בנחמי' סימן ח' שמודיענו כל התנהגותם באחד לחודש השביעי וגם מיום השני ומספר שקראו בתורת ה' מן האור עד מחצית היום יעוין שם, בכל הסימן לא נזכר רמז ורמיזה שתקעו בשופר ובפרט כי זריזין מקדימין והי' להם לתקוע עוד קודם חצות לכל הפחות והמה קראו בתורה מן האור עד מחצית היום, וב"ה חנני השי"ת תירוץ מספיק בביצה (דף י"ט ע"ב) מביא הגמרא שר"ח אמר האי פסוק בנחמי' שם פסוק יו"ד לכו אכלו משמנים וכו' ושלחו מנות לאין נכון לו ודרשו חז"ל מאי לאין נכון למי שלא הניח עירוב תבשילין ופשטות הגמרא דרשו דרש זה על פסוק זה מוכח שאז הי' ר"ה ערב שבת ויעוין בארוכה בברכי יוסף סימן תצ"ד שמבאר בארוכה ומסיק שר"ה סי' חל ע"ש ושבת דווקא דאם לא כן אין החשבון עולה בין לתוספות ר"ה (דף י"ט ע"ב) בד"ה מימות עזרא בין להירושלמי יעוין שם בארוכה, והנה כבר אמרו חז"ל שמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר רק אז הי' מעובר יעוין בתוספות ר"ה שם ח"כ כל יום הששי הי' ממתינין על העדים ולא הי' תוקעים בשופר עד יתברר שהוא יו"ט היינו שיביאו עדים ויקדשו ב"ד את החודש ומיד יתקעו תשע קולות (ובל"ס אותן שלא היו במקום הב"ד תקעו מצד ספק אבל אותן שהי' במקום הב"ד ובמקדש לא תקעו עד שיבואו עדים ויקדשו החודש) וכיון שהי' אז מעובר בודאי לא באו עדים או שלא הי' עוד שעות לתקוע ולקדש החודש והי' עיקר יום שני וממנו מונים ויעוין בתוספות שם ובברכי יוסף וכיון שיום השני הי' בשבת בל"ס לא תקעו משום גזירה דרבה שהיא היתה גזירה קדומה עוד מימי משה רבינו שגזר על הזאה בשבת משום שמח יעבירנו כדאיתא בפסחים ואתי שפיר שלא תקעו, הגם שעם ב"ד תקעו זה היתה תקנת רבן יוחנן בן זכאי אחר שחרב בהמ"ק כמבואר במתני' רפ"ד דר"ה, אבל קשה עדיין מהא דתנינן ר"ה שחל בשבת במקדש הי' תוקעין וי"ל לפי סדר הכתובים בנחמי' ביום ראשון ויאספו כל העם אל הרחוב אשר לפני שער המים וביום השני כתיב רק ראשי האבות לכל העם והכהנים הלוים המה נאספו אל עזרא הסופר ומספר והולך מה שעשו ובזה לא כתוב שהי' במקדש ואילו אותן שבמקדש תקעו באמת ורק הכתוב אינו מדבר