התעוררות תשובה חלק א קצד

אבל יש להסביר בענין אחר דדווקא הנאה קטנה שיש לו כמו בתקיעת שופר וכמו שמוזג לו חמין בבית המרחץ (יוד"ע סימן רכ"א סעיף ב') דלא חשיבא הנאה מועטת וכדאיתא בטו"ז שם אבל בהנאה גמורה באמת אסור ועיין לקמן

סי' קצ"ד הרמב"ם כתב למה אין תוקעין בשבת של ר"ה יבוא עשה של שופר וידחה שבות של דבריהם אלא שמא יעבירנו הקשה הלח"מ הא רמב"ם גופא פסק הא דאין עולין באילן ביו"ט להוריד שופר ומסיק טעמא בגמרא משום דיו"ט עשה ול"ת ולא נדחה מפני שופר חזינן דשבות לא נדחה מפני תקיעת שופר ותירצו דשבות דאית בי' עול"ת לא נדחה כהא דאין עולין באילן אבל שבות דתקיעת שופר הוה רק שבות משום דחכמה היא ואינה מלאכה ואיננו בעשה ול"ת כמו הנהו דאיכא בהו גזירה אטו דאורייתא (כן הוא בשו"ת כ"ס או"ח) וזה דלא כר"מ פדוואה דסבר דאיסור השבות הוא משום שמא יתקן כלי שיר הוא גם כן גזירה אטו מלאכה דאורייתא ויש לומר טעמא דרבינו הרמב"ם דאם תוקע בו לשיר יש לחוש שיגרר קצת או ירחב או יעשה איזה תקון כדי להנעים הקול ובזה שייך משום מתקן כלי ולכן גזרו אבל בתוקע בו לשם מצוה כיון שכל הקולות כשרים בשופר למה לו לתקנו לכן בתקיעת שופר לא שייך בתוקע בו לשם מצוה שמא יתקן כלי שיר רק שבות משום שהוא חכמה

סי' קצ"ה נסתפקתי הא דמצוה הבאה בעבירה אם שייך גם בעשה בשוגג עבירה, ובזה מיושב קושיות תוספות גבי מצה של טבל למה לן לדרשא תיפוק לי' משום מצות הבאה בעבירה דמיירי דאכל טבל בשוגג דלא ידע שהוא טבל או סבור שמותר לאכלו וכן גבי סוכה גזולה שסבר שמותר לגזול אם צריך לצורך מצוה ויש לומר דווקא בשגגת לאו לא הוה מהב"ע משא"כ בשגגת כרת דמביא קרבן שחייבה אותו התורה מוכח דגם שגגה איסור הוא כיון שמביא חטאת עליה ומצאתי און לי בר"ן סנהדרין פ' אלו הנחנקין (הובא בחתם סופר על שבת דף ע"ה ע"א) דבשארי איסורא תורה דווקא בחייבי לאוין כגון כלים ללבוש מותר אם אין מתכוין אבל בחייבי כריתות דקפיד רחמנא אשגגה לחייבי' חטאת אין מתכוין בה נמי אסור והנה בירושלמי פ' האורג מביא תוספתא דפסחים המביא חטאת בשבת כיפר וצריך להביא חטאת אחר ומפרשים בו רבותינו זצ"ל משום שחלל שבת בשוגג צריך להביא חטאת אחר על שגגתו מוכח הגם בשגגת כרת לא הוה מצוה הבאה בעבירה חוץ אם נאמר דטעמא דלא יצא במצוה הבאה בעבירה משום דמצוה נעשה על ידי דבר מתועב אבל בשבת שהזמן גורם האיסור ואיננו הקרבן מתועב שהרי קרבנות צבור ומועדות דוחים שבת ונלע"ד מזה במצוה הבאה בעבירה שהזמן גורם העבירה לא הוה מצוה הבא בעבירה אבל בל"ת דלא חייבי התורה כפרה בשוגג יוצא משום מצוה הבאה בעבירה, אבל יש להביא ראייה איפכא מגמרא (ר"ה דף כ"ח ע"א) דתקע בשופר של שלמים לא יצא דלאו בת מעילה מחיים הוא ולא נפק לחולין ועבד בה איסור ומיירי בשוגג כדאיתא בתוספו' שם וראייתם משופר של עולה, אבל כל זה לדברי המפורשים דטעמא דלא יצא משום מצוה הבאה בעבירה ולי"מ הטעם דאמרו רבנן לא יצא כיון דלא יצא ממילא לא עביד איסורא וצ"ל כדי להציל מאיסור שוגג אמרו רבנן גם כן דלא יצא מוכח דגם שוגג בלאו מיקרי עביד איסורא ובפרט לפי מה דפרשנו דזה אינו ענין למהב"ע אלא שאני הכא דעבירה גופא הוא מעשה מצוה ומעשה מתועב בזה לא יצא ידי מצוה ה"ה אם גם שוגג הוא מ"מ המעשה הוה מתועב ואינו יוצא כמו לא תאכל כל תועבה כל מה שתיעבתי לך לא תאכל הגם שעשה דבר זה בשוגג מ"מ הדבר בעצמו מתועב הוא ולא יצא

והנה במה שכבתנו לעיל התמי' על הרמב"ם למה לא מביא הא דרבא דהנודר הנאה אסור להזות ולטבול במעיין בימות החמה יש לומר דסבר רבינו דרבא גופא הדר בו וע"כ לא סבר רבא כן עפ"י גמרא דעירובין (ל"א ע"א) אלא הא דאמר רבא מצוה לאו להנות ניתנו כתנאי אמרה היינו כר' יודא דסבר מותר לערב בבית הקברות ומסיק אי דאין מערבין אלא לדבר מצוה לכ"ע לאו ליהנות ניתנו אלא פלוגתייהו במערבין לדבר רשות ת"ק סבר מערבין לדבר רשות הגם שהנחת עירוב גופא מצוה הוא ואין בו ממנו הנאה כיון דכל עיקר הנאתו לתכלית דבר רשות שייך בו מצוה ליהנות ניתנו או מפני שהעירוב גופא אין בו מצוה כל