התעוררות תשובה חלק א קצג

היום הזה בקרבנות יתירות לכן תקנו חז"ל תפילה יתירה וקראו אותו מוסף מפני שמטעם מוסף היום תקנו אותו וממילא תקנו להזכיר בו מוסף דיום והראייה למ"ד תפילת במקום תמידין תקנו למה לא מזכירין בשמו"ע קרבן תמיד אלא ע"כ אין זה עיקר הטעם רק כנגדן תקנוהו לעבוד הקב"ה בעבודה שהיא בלב וק"ל

סי' קצ"ב השעה"מ הקשה היאך יכול לטמאות תרומה טמיאה לטהורה הלא עומדת לשריפה וכתותי מיכתת שיעורא ואוכל המטמא לחבירו לכולי עלמא צריך להיות כביצה ונלע"ד דוקא בדברים הצריכים שיעור אז בעומד לשריפה הוה כתותי מיכתת שיעורה כגון לולב שופר אבל בדבר אוכל הא דבעי כזית לאו קפידת שיעורא הוא אלא בפחות ממנו אינו שבע קצת הגם דרק כביצה מיקרי שביעה מ"מ אין הנאתו של אכילה חשובה הנאה בפחות מכזית ומה לי אם כתותי מיכתת שיעורא מ"מ הוא נהנה ממנו באכילה של כזית זה כמו בכל שאר אכילות ולגבי הרוכל דמטמא לאחרים שהוא כביצה ילפינן מקרא מכל האוכל אשר יאכל היינו אכילה הנאכלת בבת אחת והוא כביצה והגם שכתותי מכתת שיעורא מ"מ היא אוכל ממנו בבת אחת כביצה ולענין הנאת אכילה חשובה לכן מטמא לאחר כי הוא האוכל הנאכל בבת אחת ויותר אין יכול לאכול בבת אחת ממש וכן באתרוג אם יקח עתה חצי אתרוג ואח"כ חצי אתרוג ואפילו מיד לא יצא דצריך ליקח בבת אחת משא"כ באכילת איסור כיון שהתורה הקפידה על "הנאת" אכילה מצטרף על ידי אכילת פרס גם כן וק"ל

סי' קצ"ג שאלה מי שנדר הנאה מכרי של פירות אם מותר להפריש ממנו תרומה ומעשרות

תשובה הנה לרש"י להמעיין בדבריו בר"ה (דף כ"ח ע"א) בסוגי' דמצות לאו להנות ניתנו יראה דסברת רש"י דהנאת המצוה היינו שהוא נהנה במה שקיים המצוה המוטלת עליו שעשה חיובו זה ההנאה לא מקרי הנאה ולא ליהנות נתנו בשביל זו הנאה רק לעול מעל צואריהם אבל אם יש לו שאר הנאת הגוף בהדי' דמצוה אפילו כל דהוא אסורה וכן נראה מלשונו דכתב דמצות לאו הנאה נינהו וכן לקמן בדבור מזה עליו בימות הגשמים וז"ל שאין כאן אלא הנאת קיום המצוה ומצוה לל"נ עכ"ל אבל לא בימות החמה כתב רש"י דאיכא הנאת הגוף ולכן איסור להזות ולטבול במעיין בימות החמה ולפ"ז מותר להפריש תו"מ דמצות לאו להנות ניתנו ובהפרשה זו ליכא הנאת הגוף כלל והנאה דבתר אח"כ שבאת ממילא היינו שמותר לאכול מפירות אלו לא מקרי הנאה כמו טובל במעיין דטהור הוא ומותר אח"כ לאכול תרומה וקדשים וליכנס למקדש וכסברת רש"י ביבמות והובא גם ברשב"א שם דכל מה שלא נהנה עד עתה הוא משום דאיסורא רמי' עלה והוה הכל רק משום מצות השי"ת הא דלא נישאה קודם חליצה רק הכל משום איסורא דתורה לכן לא נהנית מהחליצה רק דבר שהוא משום דבר מצוה הי' העיכוב וכן כאן ולפ"ז אם יש לו הנאה בהדי מצוה אפילו כל דהו אסורה דהיינו אם הוא נהנה בשמיעת הקול שופר או במה שתוקע בעצמו וכמו שאיתא בכל בו וכן נפסק בשו"ע או"ח סימן תקפ"ו יעוין שם

אבל מרמב"ם בהלכות שופר פרק א' שכתב שמותר לתקוע בשופר של עולה שאין מעילה בקול וא"ת הרי נהנה בשמיעת הקול מצוה לא ליהנות ניתנה מוכח להדיא דסבר דיש לו הנאה בשמיעת הקול ומשום מצות לל"נ מותר והנאה שהיא בהדי' המצוה מותר וצ"ב למה יהא מותר הנאה זו משום דמצוה הוא הלא אעפ"כ נהנה ממנו והוא אסר הנאת דבר זה עליו, וצריך לומר כיון דכל עיקר כוונתו שתוקע בו רק לשה מצוה הנאה בהדי מצוה לא חשיב דטפל לגבי מצוה ואיננו אסורה כיון דמשום מצוה גופא מותר א"כ הנאה דיטפילה בטילה הוא וכעין ראיי' לזה מפסחים (דף וי"ו ע"ב) אי מחפש אחר מחט בשעת בדיקת חמץ מ"מ מקרי עוסק במצוה ואינו נזוק דהמצוה מגין עליו דשלוחי מצוה אינו נזקין כיון שכל עיקר כוונתו לשם מצוה ולפ"ז הי' מיושב מה שלא ראיתי הובא ברמב"ם הא דנודר ממעיין אסור לטבול בו בימות החמה כיון דעיקרו לשם מצוה מותר כיון דמלל"נ וכמו שכתבנו אבל זה אינו הא כל המימרות אלו אמר רבא וע"כ צריך לחלק למה פסק רמב"ם בזה כרבא ולא באידך דמעיין ומי חטאת.