התעוררות תשובה חלק א קצ

ופסק בדיעבד כשר והב"י מפרש דפסק הרמב"ם כאביי אבל גם אביי גופא מודה דבדיעבד כשר וראיי' מהא דתנינן בברייתא אם לא הגיע חריץ עד למטה כשר משמע דכשר

ויש מפרשים דפסק כרב דימי דברייתא מסייע לי' וקשה לפי"ז לאביי מברייתא אע"כ דגם אביי לא קאמר אלא לכתחלה ורב דימי אפילו לכתחלה אינו צריך וממה נפשך הלכה דכשר בדיעבד לכולי עלמא או דפסק כרב דימי או דגם אביי מודה שמותר בדיעבד כי היכא דלא תקשי ברייתא אדידי' והנה כל זה לפירוש רמב"ם אבל לפירוש רא"ש דקאי על חודו של שי"ן אינו ראיי' מברייתא דבדיעבד כשר וא"כ יש לומר דאביי אפי' בדיעבד אוסר רק אי הלכה כרב דימי מותר, והנה רב אלחנן פסק להדיא כרב דימי והמרדכי נראה דסובר דבדיעבד מותר הגם שנראה שמסופק קצת המעיין בלשון המרדכי דנראה לו יותר דבדיעבד כשר והרמב"ם פסק להדיא כשר והמרדכי מביא שני פירושים ונראה דסובר רק לכתחלה יש להחמיר כאביי

והנה האו"ז הובא בד"מ סובר שבדיעבד מותר ולא מצינו להדיא שאחד יאסור בדיעבד רק הד"מ בשם ברוך שאמר חושש בזה ובשו"ע הובא להלכה לחומרא שצריך שיגיע עד למעלה והרמ"א לא הביא שיש אומרים גם בדיעבד פסול משמע להלכה מסכים דהוא רק לכתחלה ועוד יש לומר כיון דבכל מקום בגמרא לא מצינו רק שי"ן של תפילין לשון יחיד משמע דרק שי"ן אחד מן הלכה ולפ"ז יש להקל בנידון דידן דרק אחד איננו נוגע הגם שמרמב"ם משמע שניהם מן התורה ונראה לפי הפוסקים שכל זה רק חומרא וזהירות מצוה ובדיעבד אין מעכב ובוודאי טוב לתקן לכתחלה (וראיתי בחיי אדם שמניח דבר זה בצ"ע

] סי' ק"צ שאלה אם יש להחמיר עתה להתענות שני ימים יוהכ"פ

תשובה בטור או"ח סימן תרכ"ד מביא שחסידים ואנשי מעשה באשכנז נהגו כן יעוין שם ובב"י ויעוין בב"ח שם שמסיים ויפה המנהג שלא לעשות והמג"א בסימן תרכ"ד מביא כמה טעמים שלא לנהוג כן ויעוין בהגמ"י סוף הלכות יוכ"פ שר' יהודה הלוי ותלמידיו ורבינו בזמן הזה יהודא בר ברוך ותלמידיו והרבה גדולים נהגו לעשות שני ימים יוהכ"פ מהא דאיתא במס' ר"ה רבא ובהגמי"י הגירסא רבה הוה רגיל למיתב בתעניתא תרי יומי ואשתכח כוותי' ומה שלא נהגו כל ישראל להתענות שני ימים מהא דירושלמי חלה דתמן חשין למיעבד צומא רבא תרי ימים אמר להן רב חסדא למה אתם מכניסין עצמיכם לספק הזה המרובה חזקה אין ב"ד מתעצלין וכו' עכ"ל ומסיק שם בהגמי"י כיון דחנן בקיאין בקיבועא דירחא רק מנהג אבותינו בידינו זה בשאר ימים טובים אבל ביוהכ"פ דלא הוה מנהג אבותינו כן ממילא אין שום שייכות להחמיר וזה סברא טובה ואמיתיות והמחמיר איננו אלא מן המתמיהין ומסיק וז"ל אמנם יכולתי לומר שיום ב' דר"ה עיקר ומנין דידי' מנינן ליהכ"פ וסוכות כדפרישית פרק כ"ט דשבת בענין ברכת זמן דר"ה ויתכן עכ"ל

והנה לפי דבריו דסבירא להו יום השני דר"ה עיקר וממנו מנינן אם כן כיון שנהגו ר"י הלוי ותלמידיו ורבינו יודא בר ברוך ותלמידיו והרבה גדולים לעשות שני ימים הי' מן הראוי לירא שמים להחמיר כדבריהם בחומר כרת ומלאכה ביוהכ"פ הלא מחמירין במצות דרבנן בכמה פעמים כמיעוט פוסקים מכש"כ בענין חומר דיוהכ"פ ואם יש סכנה להתענות תרי ימים אין סכנה שלא לעשות מלאכה שני ימים וגם באכילה ושתיי' לאכול פחות מכשיעור לכהפ"ח דלא הוה סכנה ואין בו איסור כרת, והנה לענ"ד הקלה לפרש במה שהביא הגמי"י בפכ"ט מהלכות שבת וז"ל והנה לא הוציא ר"ה מן הכלל (פי' שהרמב"ם כתב לברך בכל יו"ט שהחיינו לבד משביעי של פסח ואחרון ש"פ) וכן פסק בר"ה וכ"כ בתשובת רשב"ם שאומר בשם זקינו רש"י זצ"ל וכ' מסתברא טעמא דזקיני אע"ג דקדושה אחת היא עיקר קדושה ביו"ט שני שלא מספק אבל יו"ט ראשון מספיקא עבדינן להו דשמא יבואו עדים מן המנחה למעלה נוהגין שניהם קודש אפילו בזמן הבית הלכך הואיל ומשם אנו למדין יש לומר זמן בשני וכן משמע מדברי ר"י בר רבי אלעזר הלוי שזיקק לומר בשני כבראשון ובראשי חדשיכם וכן נמצא בתוספות ריב"א בריש ביצה שנוהגין אותו היום קודש ומחר קודש ומחר הי' עיקר קודש וממנו מנינן ליהכ"פ וסוכות וכתב ראב"י וז"ל ומ"מ לבי נוקפי על דבריהם דאנו נהוגין למנות לכפור ולחג