התעוררות תשובה חלק א קפז

אחרים אם כן שייך גם עתה שיהי' סמוכים אבל יש לפקפק על תירוץ זה דבזמן דאיכא סמוכים בלי ספק מקדשים על פי הראיי' כעיקר מצותו וא"כ אין תוקעין אלא בב"ד שקדשו בו את החודש

הרי"ף סבר לפי מה שפרשו דעתו הר"ן שבכל מקום שיש בו ב"ד היינו סתם ב"ד אפילו אינו סמוך רק ב"ד קבוע תוקעין והרא"ש הוסף שצריך שיהי' ב"ד קבוע "ומופלג בדורו" וצ"ל דהא דקאמר בגמרא דצריך להיות בב"ד שקדשו בו את החודש זה אתיא כר"א וכפירש"י וכן איתא ברמב"ן או דטעמא דאותן ב"ד שקדשו החודש בקיאין בקיבועא דירחא לכן תוקעין אצלם ועתה הכל בקיאין בקבועא דירחא וכדכתב הה"מ לפרש הרמב"ם ותלמידיו העידו עליו שתקע בבית דינו וכתב הרא"ש שלא נהגו תלמידיו אחריו לעשות כן ובהה"מ איתא "אפילו" תלמידיו והנה הרא"ש לא כתב מאיזה טעם לא נהגו אחריו משמע שלא הי' לרא"ש ראיי' לפלפל נגד הרי"ף רק ממעשים בכל יום שלא נהגו כן וזה ראיי' העצומה יותר כיון שכל העולם וכל רבוותא כולם לא נהגו לתקוע אין לך מעשה רב מזה ומוכח שחולקים עליו ושכן הי' מקובל בידם מדור דור וזה מספיק יותר מכל הראייות והפלפולים כמו שהוא ברמב"ם בכמה מקומות שהקבלה והמעשה שראינו מדור דור הוא העיקר בהוראה עיין רמב"ם הלכות שמטה ויובל שכתב שם כן לענין שמטה ויעוין בה' תמידין ומוספין שמביא הרמב"ם ראיי' נגד הצדוקים שמחרת השבת הוא ממחרת פסח ולא שבת בראשית בכל זאת כתב שעיקר הוא מה שראינו דור דור מזקנים ונביאים עד משה רבינו עליו השלום שהקריבו העומר ביום שני של פסח, וכיון שזה יותר קרוב לאלפים שנה שלא תקעו בשבת דור דור בכל תפוצות ישראל וכל הקדושים וגאונים ובעלי הש"ס ומארי דמתניתין עד היום לא תקעו כן הלכה ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והנה אם היו מסמיכים כל חכמי א"י על אחד והי' סמוכים אזי יש להקל לתקוע בב"ד קבועים וסמוכים הגם שרמב"ם לא כתב דין הסמיכה רק בתורת יראה לי מ"מ לענין גזירה דרבנן וכדי לקיים מצוה דאורייתא יש לסמוך עליו, והנה מי שתוקע בשבת כיון שהקב"ה צונו לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ומחויבים אנו לשמוע דבריהם מאותו פסוק או מציווי ושמרתם את משמרתי וכדאיתא ברמב"ן פ' ואתחנן על פסוק לא תוסיפו שהוא מורה כל גזירות דרבנן דאורייתא היא או דילפינן משאל אביך, אם כן אסור מן התורה שצונו לשמוע לדברי חכמים שאסרו לתקוע בשופר בשבת, והתוקע עובר עבירה ולא מצוה כי הפה קדוש צוה על כך לתקוע הוא צוה לשמוע לחכמים שלא לתקוע וברך ברכות לבטלה וחייב לברך ביום שני שהחיינו כי לא קיים מצוה עדיין

והנה רבים תמהו איך מפני חשש רחוקה בטלו חז"ל מרבבות מישראל הי"ו מצוה דאורייתא ובאותו שנה עצמה מצות לולב ולדידהו קשיא טובא אבל לא קשיא לי מאומה הרי מבואר בסוכה (דף מ"ג) שמשום דאנן דלא בקיאין בקבועא, ויען שספק הוא אם יו"ט אם חול גזרו חז"ל אבל אי בקיאים ויודעים שודאי היום יו"ט לא היו גוזרים חז"ל כלל יעוין שם בגמרא להדיא, והנה ידוע ספק דאורייתא סבר הרמב"ם להקל מן התורה ושאר מן ראשונים חולקים עליו ואיתא (בפרמ"ג או"ח סימן דמ"ש שבספק עשה כולם מודים שהוא רק דרבנן הגם שבחוו"ד וחתם סופר איתא שבספק עשה גם הרמב"ם מודה שספק לחומרא היינו כיון שיש עליו ודאי חיוב לקיי' העש' כל כמה שהוא מסופ' אם קיים העשה מוטל עליו לעשות כל טצדקי לקיימו אבל אם הוא ספק אם מחויב מעיקרא בעשה הלזו פטור לכ"ע (כן הוא בכתב סופר או"ח) אם כן בספק יו"ט פטור מן התורה לגמרי רק חכמים חייבוהו, אמת הדבר מצד שבות דתקיעה שהיא בעצמה שבות יען שהוא חכמה כנראה מתוספות רפ"ד דר"ה ומתוס' חולין פ' כיסוי הדם היו החכמים מחייבים לתקוע בשבת דיבוא עשה דבריהם וידחה שבות דדבריהם דכמו שמצות תקיעת שופר ודאי דאורייתא דוחה שבות דדבריהם ה"ה עשה שלהם דוחה שבות דדבריהם וכמו שבות דדבריהם לעלות באילן עשאוה כשל תורה ממש שכמו שתקיעת שופר אין דוחה עשה ול"ת מן התורה ה"ה שבות דדבריהם שהיא עול"ת מדבריהם אין נדחה ה"ה להיפך עשה דדבריהם כמו דאורייתא כמו שדוחה דאורייתא שבות דדבריהם ה"ה עשה דדבריהם הגם ששבות דדבריהם במלאכת יו"ט ושבת עשה ולא תעשה מ"מ הלא תקיעת שופר דאורייתא דוחה שבות זה ה"ה תקיעת חיוב מדבריהם דוחה שבות זה אבל היכא דאיכא למיחש שיבוא לידי איסור סקילה לא חייבנו חכמים דלמה לחכמים לחייבנו בדבר שפטורים אנחנו בדבר שיכול לבוא ע"י תקנתם עי"ז איסור סקילה הגם שעתה בקיאין ומחויבים מן התורה ואעפ"כ אין תוקעין מ"מ חכמים עשו עכשיו ותקנו לנהוג כמו בשעה שלא הי' בקיאים כדאיתא להדיא בהה"מ לולב ובלי ספק