התעוררות תשובה חלק א קפא

עליהם וסבירא להו דמה שבולע הקדירה מן המים לא מקרי בליעת טעם רק איסור ממש ובליעת הדבר עצמו ועפ"י סברא חיצונה דבריהם נכונים, בשלמא מה שבולע הקדרה טעם החמץ זה הטעם קלוש הוא יותר מגוף הדבר וטעם שפולט הקדירה נחלש עוד יותר, אבל הטעם שנתערב במים הוא ממש בעינו אותו טעם ממש רק שנתערב עם המים, ואם הקדירה חוזר ובולע אותן המים שנתערב בו הטעם אז בולע אותו הטעם ממש ולא רק פליטה ממנו, ולשיטת התוס' יש ליישב דסברו כמו הטעם היוצא מן הכלי כבר נקלש ונחלש ה"ה הטעם שנתערב במים הרבה נקלש ע"י תערובות מים רבים ההמה ועי"ז הוה כמו ג' נותני טעם, והנה ידוע דהגעלה מפליט מעבר לעבר דהיינו שמי הגעלה מתפשטין בכל הכלי ומוציאין ממנו בליעת האיסור א"כ אם מגעיל כלי שנשתמש ע"י האור מי הגעלה מתפשטין בכל הכלי מעבר אל עבר ומחלישין המועט שנשאר בו עוד מפני שנשתמש בו ע"י אור וכיון דהיתרא בלע הוה כג' נותני טעם ושרי. ויש לומר סברא דדווקא בבשר בחלב נטבנ"ט שרי דמן התורה אין חל שום איסור על נתינת טעם מבשר או מחלב ולכן הקילו בנטבנ"ט דיש לומר דווקא גדי ממש שנתערב בחלב אסרה התורה ולא טעם ממנו דבב"ח חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו בשלמא הא דכתיב לא תאכלו כל נבילה גם הטעם היוצא מהנבילה הוא בכלל אכילת נבילה משא"כ בבב"ח וראיי' לדבר דנבילה שאינה ראוי' עוד לגר שנפסלה בטעמה מותר מה"ת לאוכלה ואם גם הנבילה ראוי' עוד לגר ואסורה לאוכלה אם מערב בה דבר מר שאינו מרגיש עי"ז טעמה הטוב פטור מה"ת, מוכח מזה דהתורה הקפידה לאוכלה רק אם מרגיש טעם לשבח, וההיפך בבשב"ח אם תרו לה כולי יומא בחלבא שרי הגם שיש בו טעם ממש לשבח דכבוש כמבושל ואסור בכל איסורין דבר שהוא כבוש מפני שמקבל טעם ממש אעפ"כ בבב"ח מותר הוא מה"ת. וגדי שנתבשל בחלב אם מערב בו טעם מר כדי שלא יהי' ראוי לאכילה לוקה על אכילתו דבב"ח שלא כדרך הנאתן לוקה מזה מוכח דלא הקפידה התורה בב"ח על הטעם שבו רק חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו. מה שהקשיתי לנו"ב דדבר שאינו אלא באיסור עשה טעם היוצא ממנו מותר מה"ת א"כ לרבינו יוסף דס"ל טע"כ אינו אלא בעשה א"כ היאך אמר רב יודא אמר רב (חולין דף צ"ט) כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמא נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה הלא חתיכה עצמה אינה נאסרת אלא על שקיבלה טעם א"כ אותה חתיכה לא הוי אלא באיסור עשה א"כ היאך תוכל לאסור כל החתיכות כולן ע"י נתינת טעם שלה וכן קשה היאך קאמר הגמרא בפסחים לרב דס"ל ריחא מילתא אתי שפיר הברייתא הא דאין צולין שני פסחים כאחת מפני תערובות טעמים הא כל האיסור דתערובות טעמים איננו אלא באיסור עשה מפני שנאכל שלא למנויו וכתיב תכסו על השה ובאיסור עשה אינו אסור הטעם, ויש לחלק קצת בין קדשים לחולין, ונראה לתרץ דזיל בתר טעמא וסברת הנו"ב דדווקא בל"ת החמורה אסרה התורה גם הטעם היוצא ממנו אבל באיסור עשה דקיל לא החמירה התורה להטעם היוצא ממני כממשו של איסור וזה ניחא למ"ד מין במינו בטל, אמנם למ"ד דמב"מ אפילו באלף לא בטל מה"ת ויליף לה ר"י מדם הפר ודם השעיר שהוא מצות עשה ככל קרבנות שהמה רק מצות עשה א"כ חזינן דטפה אחת באלף דוודאי נקלש טעמה מאוד אעפ"כ אסרה התורה חזינן דאסרה התורה אפי' טעם הקלוש מאוד א"כ לא יהא גרוע טעם המשובח היוצא מגופו של איסור מטעם טפה שנתערבה באלפי אלפים, והנה מרא דשמעתא בחולין הוא רב ורב ס"ל כר"י דמב"מ לא בטל וגם הסוגי' בפסחים הוא לרב וניחא הכל כמובן. סי' קפ"ג במתני' סוכה (מ"א ע"ב) למחר באים וכל אחד מכיר את שלו, ובמתני (דף מ"ב) תנן החזנין זורקין לפניהם והן מחטפים ונלע"ד בבהכנ"ס דיש לכל אחד מקום קבוע להתפלל וכדאחז"ל מס' ברכות כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו וכן פסקינן בשו"ע או"ח (סימן פ"ט) הי' כל אחד מניח לולבו במקומו וממילא כל אחד מכיר את שלו כי המונח במקומו שלו היא ועוד אם גם יש לחוש אולי נתחלף לו מ"מ הי' לו סימן שהי' מכיר שזה שלו