התעוררות תשובה חלק א קעו

בעשיית מלאכה וכיון דלדידן אנו מסופקים להלכתא כמאן אי חוה"מ אסור מן התורה במלאכה ומיקרי מקרא קודש וחייב בפת מן התורה ואי לא לא חייב בפת לכן מצד ספק אנו נקטינן דלכתחלה צריך פת אבל אם שכח יעלה ויבוא לא יחזור ויברך משום ספק ברכות לבטלה ולפ"ז טוב להחמיר וליטול ידיו ולחזור ולאכול כדי שיצטרך לחזור ולברך בהמ"ז ולומר יעלה ויבוא ויצא מידי ספק ממילא גם אם חייב לחזור ולברך בהמ"ז גם על פעם הראשון שאכל ובירך ושכח לומר יעלה ויבוא והנה מגמרא ברכות שם דף מ"ט ע"ב אין הכרע דהא דנקט בגמרא בשבתות וימים טובים לא סגי דלא אכל י"ל חוה"מ גם כן נכלל בכלל ימים טובים וקאי ימים טובים גם על חוה"מ ועיין היטב בריטב"א סוכה המכונה לרשב"א היטב ותמצא כדברינו ותמוה עליו שמפלפל אולי מיירי ביו"ט שני הלא תנא בא"י קאי ושם אינו יו"ט שני ואי מיירי במקום שאין שלוחים מגיעים ואז גם בא"י עושים שני ימים כדאיתא להדיא ברמב"ם ה' קידוש החודש א"כ בזה פשיטא דאין חילוק בין ראשון לשני ואז אי בא' אסו' גם ב' אסור (ועיין בטו"ז סימן תרנ"ב סע"ק ג' דלדידן גם בזה יום שני דינו כמו בראשון) אבל לשון הרמב"ם הוא הואיל וחוה"מ מיקרי קודש ויש בו קרבן מוסף אסרו חז"ל במלאכה משמע דסבר דמלאכה לא תלי במקרא קודש מן התורה רק רבנן אסרו משום זה משום שהתורה קראו מקרא קודש

אבל לפי סברא זו שכתבנו שתענית תורה לא הוה אלא אם מתענה מעת לעת ולפי זה הי' מותר להתענות בחנוכה ופורים אם אוכל בלילה דהרי ביו"ט מדבריהם מותר תענית שעות אם כן למה פסק המחבר בסימן תי"ח ובסימן תקס"ח סעיף ה' דהמתענה בר"ח חנוכה ופורים תענית חלום צריך למיתב תענית לתעניתו, ותענית חלום לא מתחיל אלא ביום על מה שחלם בלילו והנה דבר זה הובא בב"י בשם הגמ"יי, והוציא זה מר"ה דף ח"י ע"ב דגזרו בלוד תענית בחנוכה ואמר להם רשב"ג צאו והתענו על מה שהתעניתם, התם יש לומר דגזרו תענית צבור בלוד והוא הי' בארץ ישראל דבבל אין תענית צבור רק בא"י כדאיתא בגמרא תענית דף ט' ע"ב אמר שמואל אין ת"צ בבבל רק ת"ב בלבד וצריכים להפסיק מבעוד יום והתענו מעת לעת אבל המחבר נקט תענית חלום וזה אינו אלא ביום ולמה כתב דצריך למיתב תענית לתעניתו ויש ליישב כיון דתענית יחיד די אם מקבלו במנחה ביום שלפניו ואין צריך להתענות רק ביום ויש לו כל דיני תענית ומיקרי תענית גמור כמו שלש הראשונות בתענית גשמים לכן אסרו חז"ל להתענות כל היום כולו ביו"ט דדבריהם. והנה בהלכות יוהכ"פ סימן תר"ד במג"א ס"ק א' איתא וז"ל דוודאי אם מתענה עד סעודה המפסקת ליכא איסורא דאפילו למ"ד דהוא דאורייתא ל"ד לשבת דהתם כתיב וקראת לשבת עונג ואסור להתענות בו כלל משא"כ כאן דמצוה לאכול ואם אכל פעם א' ביום דיו עכ"ל ויש להסביר סברת המג"א דכיון דילפינן אכילה בעיוהכ"פ מועניתם בתשעה לחודש בערב ואכילתו מיחשב עינוי וכתיב בתשעה לחודש בערב אם כן גם האכילה בתשעה בערב היא ודי בזו האכילה לבדה כן י"ל בדברי המג"א אבל י"ל כיון דהוה כאלו התענה כל יום תשיעי ועשירי צריך להיות שבע כל יום ט' ולא רעב כמו כל תענית צבור שמפסיקין מבעוד יום גם יש לומר אפילו בליל תשיעי וצריך לאכול ולהיות שבע כמו יוהכ"פ שבלילה גם כן מתענה וי"ל כיון דכתיב בערב הכוונה כל יום תשיעי לאפוקי בלילה תשיעי כדרך הפוסקים שכל יום ששי ויום שלפני יו"ט קורין אותו ערב שבת וערב יו"ט. ולא הלילה שלפניו מקרי ערב שבת או יו"ט אבל תמיה לי בסימן תקע"ב נקט המחבר אין גוזרין תענית לכתחלה בחנוכה ופורים ור"ח וחול המועד ואם התחילו אפי' יום אחד אין מפסיקין ובאמת חוה"מ לא הוזכר במתני' ס"פ שני דתענית רק הובא ברמב"ם פ"א מה' תענית וכבר התעורר בזה הב"י שם באותו סימן ופסק כלשון הרמב"ם שם בשו"ע ותמי' הא חוה"מ דאורייתא הוא שמחת יו"ט ולמה אין מפסיקין יעיין במג"א סימן תק"ע סעקיד באם נשבע להתענות בחנוכה ופורים ור"ח דחוה"מ בכלל יו"ט סתמא בלי ספק הוא הנה בשלמא הרמב"ם גופא לשיטתו יש ליישב דס"ל תענית בר"ח ג"כ מדאורייתא אסור אם כן יפה למד הרמב"ם חוה"מ מר"ח אבל המחבר דנקט סתם ר"ח דרבנן היכא מדמה חוה"מ לר"ח וכן הוא בסימן תי"ח ובסימן תק"ע סעיף ג' בסופו מביא רק לשיטת הרמב"ם הוא דאורייתא אבל סתמא פסק שהוא רק דרבנן וכאן סתם כרמב"ם ונקט חוה"מ כרמב"ם. וגם צריך ישוב למה לא נקט המחבר